<h1>הבתים — ספר המצוה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
המצוה רכ"ד. נצטוינו לדון בדין סוטה [סהמ"צ לר"מ עשין רכ"ג, רמב"ם הל' סוטה פ"ג ה"א ופ"ד הי"ח] שנאמר [במדבר ה' י"ג] איש איש כי תשטה אשתו. ובאה הקבלה האמתית כי אמרו [ג' ע"א] וקנא את אשתו חובה. וכונת מצוה זו להעביר רוח טומאה מן הארץ, לפי שבטבע קצת אנשים מקנאים בנשותיהם אם תתיחדנה או תדברנה עם בני אדם, וכן הנשים דעתן קלה [שבת ל"ג ע"ב] ותתפתנה ביחוד או בדיבור ויצר לב האדם רע, לפיכך בא ענין מצוה זו להזהיר האשה ולהעביר רוח רעה מן האיש. ובא ענין הקנוי ברחוק או קרוב עבד או גוי [סוטה כ"ד ע"א, רמב"ם פ"א ה"א] לזאת הכונה, ובזה יוכר זרע ישראל הקדוש. ולכונה זו אמרו [שם ג' ע"א] אין אדם מקנא אלא א"כ נכנסה בו רוח טהרה. כי עם הקנאה תזדרז האשה ותהא אהבתם שלמה וזרעם נכון. והתבונן מאמרם [שם כ"ו ע"א] ונקתה ונזרעה זרע, שבא הפירוש המקובל שאם היתה יולדת בצער יולדת בריוח היתה יולדת נקבות יולדת זכרים, לזכות טבעם ויושר הנהגתם וזה מבואר למשכיל. וענין הקנוי הוא שאומר לה אל תסתרי עם איש פלוני, ואם נסתרה בפני שנים אסורה עליו ותצא בלא כתובה [רמב"ם פ"א ה"ב]. וכל זה משלמות תורתנו לזרז הנשים שירגילו עצמן בצניעות, והיה משלמות תורתנו שאם נתיחדה עם אחד אסורה לו לעולם, וזה היה להרחיק תחבולות המנאפים כי לפעמים תתן עיניה באחד והוא יחשוק אותה ויתיחד עמה כדי לאסרה על בעלה, וגם היא תאמר שנטמאת כדי שיגרשנה ותשאנו, אמרו [כ"ח ע"א] כשם שאסורה לבעלה כך אסורה לבועל. ובאה הקבלה האמתית [כ"ד ע"ב] שאין משקין אותה מי סוטה אלא כשקדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל. והכונה בזה כי כאשר היו לבשר אחת נשתדל על כל פנים לנקותה, אמנם אם עדין לא בא עליה אינה שותה ויוצאה בלא כתובה. ומה שבאה הקבלה האמתית [כ"ח ע"א] ונקה האיש מעון מים בודקין את אשתו אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו. הכונה בזה מבוארת שצריך שיהו נקיים וברי לבב. ולהרחיק הפריצות מבנות ישראל קנסו רבותינו לכל אשה שאינה עומדת בצניעות שתצא שלא בכתובה אמרו [כתובות ע"ב ע"א, רמב"ם אישות פכ"ד הי"א והי"ב] אלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית, דת יהודית היא כשיוצאה לשוק או למבוי מפולש וראשה פרוע, או טווה בשוק ומראה זרועותיה או תובעת תשמיש מבעלה או ששכנותיה שומעות אותה מדברת על עסקי תשמיש או משחקת עם הבחורים. כל אלו הענינים מראין התפרצות ותכונה רעה, ומצוה לגרשה כי משרש נחש יצא צפע [ישעיה י"ד כ"ט]. וכדי שלא יעכב הגרושין פרעון הכתובה אמרו יוצאה בלא כתובה, ועוברת על דת משה הוא כשנודרת ואינה מקיימת, או משמשת נדה או מאכלת לבעלה דברים אסורים [כתובות שם]. הכונה בזה מבוארת, הר"מ כתב בפרק מ"ט משלישי [מו"נ] טעם סוטה ז"ל מפני שחשש הזנות והספקות הנופלות בו על אשה רבות מאד, נצטוינו בדיני סוטה אשר הענין ההוא מבא לכל אשה בעולת בעל שתשמור עצמה בתכלית השמור, כדי שלא יחלה לב בעלה עליה מפני פחד מי סוטה, שאף רוב הנקיות הבוטחות בעצמן היו פודות עצמן מן המעשה ההוא אשר יעשה בה וגם המות טוב מהבושת ההוא הגדול והוא פריעת ראש האשה ופזור שערה וקריעת בגדיה עד שתתגלה לבה, והקפתה בכל המקדש לעין כל נשים ואנשים, ובפני בית דין הגדול, וימנעו מפני זה הפחד חליים גדולים מפסידין סדר בתים רבים, ע"כ. באה הקבלה האמתית שבמי סוטה היו משימים סם המות לפי דעת קצת ממבארי הקבלה, וכן מעפר העזרה, ושאלני אחד מן המעיינים אי זה מופת היה במי סוטה אם תמות האשה הדברים הממיתים, ואמרתי לו כי המופת הגמור היה שאם היא נקיה לא תמות, ויותר גדול זה המופת מאשר אם תשתה מים לבד ונטמאה ותמות, וידוע הוא שאם נטמאת לא תשתה לפחדה מאלו הענינים, ותודה.
<h2>דף ה:</h2>
המצוה רי"א. לר"ם [סהמ"צ עשין ח', הל' דעות פ"א ה"ו]. צוינו להתדמות בו יתעלה כפי היכלת. והוא אמרו יתעלה [דברים כ"ח ט'] והלכת בדרכיו ואמר [שם י"א כ"ב] ללכת בכל דרכיו ובא בפירוש [ספרי דברים פיס' מ"ט, שבת קל"ג ע"ב, סוטה י"ד ע"א, רמב"ם שם] מה הקב"ה נקרא רחום אף אתה היה רחום ומה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון ומה הקב"ה נקרא חסיד אף אתה היה חסיד. וכבר נכפל זה הענין בלשון אחר ובא בפירוש גם כן שרצה לומר ההדמות בפעולות הטובות והמדות הנכבדות אשר יתואר בהם יתעלה על צד הדמיון, ע"כ. וענין מצוה בו נתבאר ממה שכתב הר"ם ממאמרי רבותינו שהוא להדמות אליו בפעולותיו הטובות הנשפעות אל זה המציאות מאתו. ומבואר הוא במעט עיון, שכל אלו התארים שנאמרו על ה' יתעלה, ר"ל אלו המדות כגון חנינה ורחמים, ראויות לאדם מצד שכלו, וההולך בדרכים אלו המדות הוא הולך בדרכי ה' וראוי לבא באהל ביתו. וכבר בארנו במצוה ראשונה שי"ג מדות שאינן חוזרות ריקם שנאמרו בתורה הם כשישיג ה' יתעלה מצד פעולתיו ודרכיו ונקרא רחום וחנון מצד הפעולות הנראות מאתו במורכבים מתחת גלגל הירח. וכבר באר הר"ם [מו"נ ח"א פרק נ"ד] בהרחבה ענין הרחמים והחנינה שנמצאו אצל ה' יתעלה. ולפי הענין ההוא יהיה גם כן משלמות מדות האדם וההערה הנפשית לחון על הנבראים.
ונבאר גם כן מה שבא אחר כך ממדות ה' ונאמר כי אמרו "ארך אפים" הוא לזמן עמידת האדם, למען ישכיל וישיג האמת בזה העולם שהוא כלו אף. או אמר ארך אפים על אישי מין האדם שיחמול על החוטא שישוב בתשובה. ואמר "רב חסד" על מה שהגדיל חסדו במין האדם על כלל חסדו בבריאת העולם כשבראו בעל שכל בכח ובבחירתו להדבק בה' ויחיה לעולם. ואמר "ואמת" במה שישיג האדם מן הדעות האמתיות כפי מה שגזרה חכמת ה', כי אמת יאמר על הדבר הנצחי הקיים. אמרו רבותינו [שבת נ"ה ע"א] שחותמו של הקב"ה אמת וזה מבואר. אמנם אמרם [שם] על צד הרמז שבאמת אות ראשונה ואמצעית ואחרונה שבאל"ף בי"ת, הכונה בו שחותם ה' הוא בג' עולמות ר"ל עולם התחתון ואמצעי ועליון, ובידו יחתום הכל, ועם החקירה באלו הג' תושג אמתת מציאותו שהוא התכלית.
אמנם אמרו נוצר חסד לטובים נושא עון ופשע וחטאה לרשעים והם י"ג מדות. "עון" נאמר על המזיד העושה עברות להנאתו בכונה, ופשע על המורד והוא קשה ממזיד. ואמר חטאה על השוגג [עי' יומא ל"ו ע"ב] "ונקה לא ינקה" באר הר"ם [מו"נ שם] עניינו ושרש לא ישרש. "פוקד עון אבות על בנים" בארו הר"ם [מו"נ שם כה"ע] בחטא ע"ז, ולבאור זה נרחיב במצוה ראשונה מחלק מצות לא תעשה. וכתב הר"ם [מו"נ שם כה"ע] שכל י"ג מדות רחמים מלבד פוקד עון אבות. ולפי המבואר מדבריו ה' הראשון אינו מדה, וכבר באר הא"ע, ויש מן החברים שאומר שלבאור הר"ם יהיה פוקד עון אבות על בנים מדת רחמים במקרה לא בעצם. הכונה בו כי השחתת הרשעים קיום הצדיקים והעמדת העולם אשר מרחמי ה' על הצדיקים. ויש מי שאמר שפוקד עון אבות הוא למדת רחמים שאינו פוקד כל עונש החטא על האב לבד, אך מחלק העונש לבניו עד דור רביעי. ולפי זה הבאור יהיה מדה אחת ונקה לא ינקה ויהיה נמשך לכונת רבותינו בפסיקתא שה' ה' הם שתי מדות. והמבואר אצלי שכל המדות הם מדות רחמים, גם אם נאמר שהשם הראשון הוא שם העצם, ויאמר למדת רחמים בהשגיחו על נבראיו ובפרט על העם אשר בחר לו לנחלה לקחם לחלקו ואינם תחת המערכת. וכבר ידעת בכמה מקומות אמרם ה' מדת רחמים. ופוקד עון אבות מדת רחמים, לפי הדרך שבארנו שאינו פוקד כל עונש החטא על האב לבד. ויורה על זה שבתפלת משה בענין המרגלים אמר [במדבר י"ד י"ח] ה' ארך אפים ורב חסד ולא הזכיר ה' אל רחום וחנון, שלא בא לזכור כאן מדות ה' יתעלה מפני שהוא היה מתפלל עליהם מצד חטאם, וזוכר מדות רחמי ה' להעביר לחוטא, ולא הזכיר ואמת שלא היה צריך להזכיר במקום הזה. ולא הזכיר נוצר חסד לאלפים שזה נאמר על הטובים כמו שבארנו. ולא הזכיר וחטאה, כי בעלי עון ופשע היו וחטאה נאמר על השוגג. ומאשר הזכיר ונקה לא ינקה פוקד עון אבות יתברר לך שזו מדת רחמים. כי תפלתו היתה לזכור חסדי מדות ה' למחול עונותם ולסלוח חטאתם. והוא אמרו אחר זה סלח נא לעון העם הזה כגדל חסדך, אם כן יהיה פוקד עון אבות על בנים כלומר שלא יפקוד עליהם כל החטא. ואעפ"י שלפי מאמר רבותינו נראה כי פוקד עון אבות על בנים איננו מדת רחמים. והוא אמרם [מכות כ"ד ע"א] ד' גזרות קשות גזר משה על ישראל ובאו נביאים ובטלום. משה אמר [שמות ל"ד ז'] פוקד עון אבות וגו' בא יחזקאל ובטלה שנאמר [יחזקאל י"ח ד'] הנפש החוטאת היא תמות, איננו רחוק לבאר פוקד עון אבות על בנים לשני ענינים כפי באור הר"ם, וכפי מה שבארנו, לפי מה שנראה בתפלה שעשה משה בענין המרגלים.
ונשוב לכונתנו בענין מדות ה' שחייבין אנחנו ללכת בדרכיו ולהדמות לפעולותיו, וזה שנתדמה אליו יתעלה ללכת בדרך הרחמים והחנינה, וכך נתדמה אליו בהיותו ארך אפים. וזה שנרחיק ממנו פעולות הכעס לנקימה למי שיגמלנו רעה. וכבר ידעת מאמר רבותינו אמרם [ראש השנה י"ז ע"א מגילה כ"ח ע"א] למי נושא עון למי שעובר על פשע. ולהיות ענין הפעלות הכעס חולי גדול לנפש יגרום הסתלקות החכמה אמרו רבותינו כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה, וזה מבואר כי עבודה זרה היא מיתת הנפש, והמדות המגונות הם סבת חליי הנפש הממיתין אותה, ואחת מן החלאים הרעים הוא הכעס. והתבונן בהפלגת מאמרם [פסחים ס"ו ע"ב] כל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. באר הנה שאפילו מי שהורגל בענינים שהם חיי הנפש ושבו אליו קנין גמור, עם הכעס יסתלקו ממנו, כל שכן שימנענו שלא ישיג הקנין ההוא.
וממה שנראה ממדות ה' היותו ברום המעלה, על דרך המשל משגיח בתחתונים אשר הם בתכלית השפלות נתדמה אליו בזה לבל נבזה ענות עני. וכבר ידעת מאמר רבותינו אמרם [מגילה ל"א ע"א] כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה אתה מוצא ענותנותו. וזאת המעלה, ר"ל הענוה והשפלות היא שנשתבח בה אדון הנביאים באמרו [במדבר י"ב ג'] והאיש משה עניו מאד. ובזאת המדה היא שראוי שיתנהג בה האדם עד הקצה האחרון. אמרו רבותינו [מדות פ"ד מ"ד] מאד הוה שפל רוח. והתבונן מאמר רבותינו [סוטה ה' ע"ב] כל המגביה לבו כאלו כופר בעקר באמרו [דברים ח' י"ד] ורם לבבך ושכחת, ואמרם [משלי ט"ז ה'] תועבת ה' כל גבה לב, וזה מבואר במעט עיון כבר ידעת מה שאמר דוד [תהלים י' ד'] רשע בגובה אפו בל ידרוש אין אלוקים כל מזימותיו. ומה נאות הפליגו רבותינו [סוטה ה' ע"א] במאמרם [תהלים ק"א ה'] גבה עינים ורחב לב אותו לא אוכל אל תקרי אותו אלא אתו אין אני והוא יכולים לדור בעולם. וזה אמת מבואר כי בגבהות האדם תסתלק השכינה ורוח הקדש ממנו, ושלמות האדם והשגתו בשם יתעלה הוא בהשפלתו. התבונן במאמר רבותינו אמרם [דברים ז' ז'] לא מרובכם מכל העמים חשק וגו' כי אתם המעט אמרו ע"ד דרש [חולין פ"ט ע"א] כי אתם הממעיטים עצמכם, נתתי גדולה לאברהם אמר [בראשית י"ח] ואנכי עפר ואפר, למשה אמר [שמות ט"ז] ונחנו מה, לדוד אמר [תהלים כ"ב] ואנכי תולעת ולא איש. באר בזה המאמר שחשק ה' בישראל מצד השפלות, וראה בעיניך כי היותר משפיל עצמו הוא היה בתכלית השלמות, כי אדון הנביאים אשר לא קם כמוהו שם עצמו לאין כאמרו ונחנו מה, ואברהם אבינו ראש לנביאים שהיה למטה ממשה רבינו בנבואה המשיל עצמו בפחות שביסודות, ולא המשיל עצמו כהשפלת אדון הנביאים. ודוד המדבר ברוח הקודש שאין מעלתו כמעלת הנביאים השפיל עצמו לבעל חי היותר פחות, ולא השפיל עצמו כל כך, והרחבנו בשתי מדות אלו לפי הצריך להתנהג בהם עד הקצה האחרון, ורוב המדות המגונות מסתעפות מאלו המדות. אמנם הקנאה התאוה והכבוד זה מבואר שזה יסתעף ממדת הגבהות והכעס, ומי שיהיה שלם בשתי מדות אלו, ר"ל שלא יכעוס אפילו בדבר גדול ויהיה נבזה בעיניו נמאס קרוב שישלים עצמו בכל המדות הטובות. וכבר הרחיב הר"ם בענין המדות שצריך שיתנהג האדם בדרך הממוצעת כמו שתמצא בהלכות דעות [פ"ב ה"ב וה"ג]. שאר המדות הנזכרות בי"ג מדות הן מיוחדות בשם יתעלה יותר ומה שיוכל האדם להדמות אליו בהם מבואר בעצמו.
והענין שכולל מצוה זו הוא כלו שכלית להדמות בדרכי ה' ופעולותיו, והנה שאלנו אחד מן החברים אחר שמצוה זו היא כוללת כל התכונות המועילות לנפש, איך ימנה מצות צדקה מצוה בפני עצמה שזה מדרכי ה' באמרו [ירמי' ט' כ"ג] אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ. ואפשר לומר כי הצדקה מצד שהיא דבר שיקשה לרוב בני אדם, והוא פזור הממון ונתינתו, הוצרך לצוות על זה ביחוד גם אם אפשר שיהיה נכלל באמרו והלכת בדרכיו. ועוד כי הצדקה הוא ענין תפול עליו ההסכמה למה שיצטרך להנהגה מדינית, הלא תמצא בקצת מקומות אשר יסכימו כלם יחד כי כאשר יקרה מקרה לאחד מהם ממפולת השריפה, או שטיפת נהר תהיה יד כלם שוה להשלים החסרון ההוא מאשר מקרה ראוי לכל, ובזה יבטח בקיום הישוב לו ולזרעו. וכן הוא ענין הצדקה יצטרך להסכמה בין בני אדם כמאמר הכתוב [דברים ט"ו י"א] כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, ונמשך לזה מאמר רבותינו אמרם [שבת קנ"א ע"ב] אקדמו רפתא לעניי כי היכי דלקדמו לבנך. אמנם המדות אשר בנפש לא יפול בהם הסכמה, והם לפי טוב תכונת בעל נפש, והרגילו עצמו בהן לעצמו לפי הערתו השכלית. ואין המדות שהוזכרו במדרש בענין באור והלכת בדרכיו, שהם הרחמים והחסד והחנינה. ובכלל מצוה זו גמילות חסדים שהוא בגופו שאין לה שיעור או כגון בקור חולים ונחום אבלים וקבורת מתים והכנסת כלה ולוית האורחים וכן כל כיוצא בזה, וכבר בארו זה גם כן בדרכי ה' לפי שכל אלו הערה שכלית. וכאשר תתבונן בפרטי הענינים מה שבא בענינים אלו מדברי רבותינו, תתבונן במה שיש בו מן השלמות ומן התקון והיושר. ועל אלו אמר [שם] שהעושה אותן אוכל פירותיהן בעה"ז והקרן קיימת לו לעולם הבא. וזה מבואר ששכר גמילות חסדים יושג בעה"ז, וההערה השכלית שהיא העקר הוא הקרן שקיימת לו לעה"ב.
<h2>דף ח:</h2>
האזהרה רנ"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת רנ"ו, דעות פ"ו ה"י] הוזהרנו מלענות היתומים והאלמנות. והוא אמרו יתעלה [שמות כ"ב כ"א] כל אלמנה ויתום לא תענון. וזאת האזהרה כוללת שלא נענה אותם לא בדברים ולא במעשה אבל נדבר עמהם בנחת ובדברים טובים ונתנהג עמהם כטוב המנהגים, והמקצר מדבר מזה עבר על אזהרה זו, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת, לפי שאלו אמללים ואין להם מנהיג לפיכך צריך שנפליג לדבר עמהם בנחת ודברים טובים שלא יחשבו שלשפלותם באשר אין להם מנהיג יקל האדם בהם ויגיע להם צער בזה. ובאה בזאת האזהרה ענש גדול להודיע שהשגחת ה' בשפלים ואת דכא ושפל רוח, והוא אמרו [שמות שם כ"ב] אם ענה תענה אותו וחרה אפי וגו', ולהיות השגחת ה' בפרטים אמ' אדון הנביאים [דברים ו' י"ח] ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה. וידוע ה' שכל דבק בה' ר"ל שלם בשכל, הוא שיעוררהו שכלו לקרב האמללים.
<h2>דף י:</h2>
האזהרה ש"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת ש"ג, דעות פ"ו ה"ח] הוזהרנו מלבייש קצתנו את קצתנו, וחטא זה הוא הנקרא [אבות פ"ג מט"ו] מלבין פני חברו ברבים. והאזהרה שבאה בזה [ויקרא י"ט י"ז] הוכיח תוכיח את עמיתך יכול אף מוכיחו ופניו משתנות ת"ל ולא תשא עליו חטא. ובסיפרא [תו"כ קדושים פ"ד ה"ח] מניין אם הוכחתו אפילו ד' וה' פעמים חוזר ומוכיחו, ת"ל הוכח תוכיח. יכול אף מוכיחו ופניו משתנות, ת"ל ולא תשא עליו חטא. ע"כ. וכונת אזהרה זו לשתי סבות, האחת כדי שיקבל הנוכח דברי התוכחת כי כאשר יוכיחנו בדברים טובים ימשך לבבו וישמע אליו ויקבל תוכחתו, ואם יביישנו וילבין פניו יקוץ בתוכחתו וישנאהו, זה מלבין פני חברו ברבים יביאהו גם כן לפעמים לידי חולי או מות. ומפני שזו תכונה רעה בנפש אמרו [ב"מ נ"ט ע"א, אבות פ"ג מי"א] המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. ובכלל המלבין פני חברו הוא שיקראהו בשם שהוא בוש ממנו [רמב"ם שם]. ופשט הכתוב כבר בארו הר"ם. והמבואר אצלי גם כן ואם אפשר שהכל כונה אחת שבכלל ולא תשא עליו חטא שאם ראה בו דבר מגונה חייב להוכיחו ולא יניחנו בחטאו. או אם חטא לו חברו יוכיחנו ולא ישא עליו חטא שלא יוכיחנו ויעביר פשעו ממנו. וכבר הרחבנו בזה במצות הוכח תוכיח [מצות עשה ר"ו]. ומה שכתבנו במלבין פני חברו כתב הר"ם [דיעות שם ה"ח וה"ט] בד"א בדברים שבין אדם לחברו אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים ומפרסמים חטאו ומחרפין אותו בפניו כמו שעשו כל הנביאים לישראל. ומי שחטא עליו חברו ולא רצה להוכיחו ולא לדבר לו כלום מפני שהיה החוטא הדיוט ביותר או שהיתה דעתו משובשת ומחל לו בלבו ולא שטמו ולא הוכיחו הרי זו מדת חשיבות לא הקפידה תורה אלא על המשטמה.
<h2>דף יד.</h2>
המצוה רי"א. לר"ם [סהמ"צ עשין ח', הל' דעות פ"א ה"ו]. צוינו להתדמות בו יתעלה כפי היכלת. והוא אמרו יתעלה [דברים כ"ח ט'] והלכת בדרכיו ואמר [שם י"א כ"ב] ללכת בכל דרכיו ובא בפירוש [ספרי דברים פיס' מ"ט, שבת קל"ג ע"ב, סוטה י"ד ע"א, רמב"ם שם] מה הקב"ה נקרא רחום אף אתה היה רחום ומה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון ומה הקב"ה נקרא חסיד אף אתה היה חסיד. וכבר נכפל זה הענין בלשון אחר ובא בפירוש גם כן שרצה לומר ההדמות בפעולות הטובות והמדות הנכבדות אשר יתואר בהם יתעלה על צד הדמיון, ע"כ. וענין מצוה בו נתבאר ממה שכתב הר"ם ממאמרי רבותינו שהוא להדמות אליו בפעולותיו הטובות הנשפעות אל זה המציאות מאתו. ומבואר הוא במעט עיון, שכל אלו התארים שנאמרו על ה' יתעלה, ר"ל אלו המדות כגון חנינה ורחמים, ראויות לאדם מצד שכלו, וההולך בדרכים אלו המדות הוא הולך בדרכי ה' וראוי לבא באהל ביתו. וכבר בארנו במצוה ראשונה שי"ג מדות שאינן חוזרות ריקם שנאמרו בתורה הם כשישיג ה' יתעלה מצד פעולתיו ודרכיו ונקרא רחום וחנון מצד הפעולות הנראות מאתו במורכבים מתחת גלגל הירח. וכבר באר הר"ם [מו"נ ח"א פרק נ"ד] בהרחבה ענין הרחמים והחנינה שנמצאו אצל ה' יתעלה. ולפי הענין ההוא יהיה גם כן משלמות מדות האדם וההערה הנפשית לחון על הנבראים.
ונבאר גם כן מה שבא אחר כך ממדות ה' ונאמר כי אמרו "ארך אפים" הוא לזמן עמידת האדם, למען ישכיל וישיג האמת בזה העולם שהוא כלו אף. או אמר ארך אפים על אישי מין האדם שיחמול על החוטא שישוב בתשובה. ואמר "רב חסד" על מה שהגדיל חסדו במין האדם על כלל חסדו בבריאת העולם כשבראו בעל שכל בכח ובבחירתו להדבק בה' ויחיה לעולם. ואמר "ואמת" במה שישיג האדם מן הדעות האמתיות כפי מה שגזרה חכמת ה', כי אמת יאמר על הדבר הנצחי הקיים. אמרו רבותינו [שבת נ"ה ע"א] שחותמו של הקב"ה אמת וזה מבואר. אמנם אמרם [שם] על צד הרמז שבאמת אות ראשונה ואמצעית ואחרונה שבאל"ף בי"ת, הכונה בו שחותם ה' הוא בג' עולמות ר"ל עולם התחתון ואמצעי ועליון, ובידו יחתום הכל, ועם החקירה באלו הג' תושג אמתת מציאותו שהוא התכלית.
אמנם אמרו נוצר חסד לטובים נושא עון ופשע וחטאה לרשעים והם י"ג מדות. "עון" נאמר על המזיד העושה עברות להנאתו בכונה, ופשע על המורד והוא קשה ממזיד. ואמר חטאה על השוגג [עי' יומא ל"ו ע"ב] "ונקה לא ינקה" באר הר"ם [מו"נ שם] עניינו ושרש לא ישרש. "פוקד עון אבות על בנים" בארו הר"ם [מו"נ שם כה"ע] בחטא ע"ז, ולבאור זה נרחיב במצוה ראשונה מחלק מצות לא תעשה. וכתב הר"ם [מו"נ שם כה"ע] שכל י"ג מדות רחמים מלבד פוקד עון אבות. ולפי המבואר מדבריו ה' הראשון אינו מדה, וכבר באר הא"ע, ויש מן החברים שאומר שלבאור הר"ם יהיה פוקד עון אבות על בנים מדת רחמים במקרה לא בעצם. הכונה בו כי השחתת הרשעים קיום הצדיקים והעמדת העולם אשר מרחמי ה' על הצדיקים. ויש מי שאמר שפוקד עון אבות הוא למדת רחמים שאינו פוקד כל עונש החטא על האב לבד, אך מחלק העונש לבניו עד דור רביעי. ולפי זה הבאור יהיה מדה אחת ונקה לא ינקה ויהיה נמשך לכונת רבותינו בפסיקתא שה' ה' הם שתי מדות. והמבואר אצלי שכל המדות הם מדות רחמים, גם אם נאמר שהשם הראשון הוא שם העצם, ויאמר למדת רחמים בהשגיחו על נבראיו ובפרט על העם אשר בחר לו לנחלה לקחם לחלקו ואינם תחת המערכת. וכבר ידעת בכמה מקומות אמרם ה' מדת רחמים. ופוקד עון אבות מדת רחמים, לפי הדרך שבארנו שאינו פוקד כל עונש החטא על האב לבד. ויורה על זה שבתפלת משה בענין המרגלים אמר [במדבר י"ד י"ח] ה' ארך אפים ורב חסד ולא הזכיר ה' אל רחום וחנון, שלא בא לזכור כאן מדות ה' יתעלה מפני שהוא היה מתפלל עליהם מצד חטאם, וזוכר מדות רחמי ה' להעביר לחוטא, ולא הזכיר ואמת שלא היה צריך להזכיר במקום הזה. ולא הזכיר נוצר חסד לאלפים שזה נאמר על הטובים כמו שבארנו. ולא הזכיר וחטאה, כי בעלי עון ופשע היו וחטאה נאמר על השוגג. ומאשר הזכיר ונקה לא ינקה פוקד עון אבות יתברר לך שזו מדת רחמים. כי תפלתו היתה לזכור חסדי מדות ה' למחול עונותם ולסלוח חטאתם. והוא אמרו אחר זה סלח נא לעון העם הזה כגדל חסדך, אם כן יהיה פוקד עון אבות על בנים כלומר שלא יפקוד עליהם כל החטא. ואעפ"י שלפי מאמר רבותינו נראה כי פוקד עון אבות על בנים איננו מדת רחמים. והוא אמרם [מכות כ"ד ע"א] ד' גזרות קשות גזר משה על ישראל ובאו נביאים ובטלום. משה אמר [שמות ל"ד ז'] פוקד עון אבות וגו' בא יחזקאל ובטלה שנאמר [יחזקאל י"ח ד'] הנפש החוטאת היא תמות, איננו רחוק לבאר פוקד עון אבות על בנים לשני ענינים כפי באור הר"ם, וכפי מה שבארנו, לפי מה שנראה בתפלה שעשה משה בענין המרגלים.
ונשוב לכונתנו בענין מדות ה' שחייבין אנחנו ללכת בדרכיו ולהדמות לפעולותיו, וזה שנתדמה אליו יתעלה ללכת בדרך הרחמים והחנינה, וכך נתדמה אליו בהיותו ארך אפים. וזה שנרחיק ממנו פעולות הכעס לנקימה למי שיגמלנו רעה. וכבר ידעת מאמר רבותינו אמרם [ראש השנה י"ז ע"א מגילה כ"ח ע"א] למי נושא עון למי שעובר על פשע. ולהיות ענין הפעלות הכעס חולי גדול לנפש יגרום הסתלקות החכמה אמרו רבותינו כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה, וזה מבואר כי עבודה זרה היא מיתת הנפש, והמדות המגונות הם סבת חליי הנפש הממיתין אותה, ואחת מן החלאים הרעים הוא הכעס. והתבונן בהפלגת מאמרם [פסחים ס"ו ע"ב] כל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. באר הנה שאפילו מי שהורגל בענינים שהם חיי הנפש ושבו אליו קנין גמור, עם הכעס יסתלקו ממנו, כל שכן שימנענו שלא ישיג הקנין ההוא.
וממה שנראה ממדות ה' היותו ברום המעלה, על דרך המשל משגיח בתחתונים אשר הם בתכלית השפלות נתדמה אליו בזה לבל נבזה ענות עני. וכבר ידעת מאמר רבותינו אמרם [מגילה ל"א ע"א] כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה אתה מוצא ענותנותו. וזאת המעלה, ר"ל הענוה והשפלות היא שנשתבח בה אדון הנביאים באמרו [במדבר י"ב ג'] והאיש משה עניו מאד. ובזאת המדה היא שראוי שיתנהג בה האדם עד הקצה האחרון. אמרו רבותינו [מדות פ"ד מ"ד] מאד הוה שפל רוח. והתבונן מאמר רבותינו [סוטה ה' ע"ב] כל המגביה לבו כאלו כופר בעקר באמרו [דברים ח' י"ד] ורם לבבך ושכחת, ואמרם [משלי ט"ז ה'] תועבת ה' כל גבה לב, וזה מבואר במעט עיון כבר ידעת מה שאמר דוד [תהלים י' ד'] רשע בגובה אפו בל ידרוש אין אלוקים כל מזימותיו. ומה נאות הפליגו רבותינו [סוטה ה' ע"א] במאמרם [תהלים ק"א ה'] גבה עינים ורחב לב אותו לא אוכל אל תקרי אותו אלא אתו אין אני והוא יכולים לדור בעולם. וזה אמת מבואר כי בגבהות האדם תסתלק השכינה ורוח הקדש ממנו, ושלמות האדם והשגתו בשם יתעלה הוא בהשפלתו. התבונן במאמר רבותינו אמרם [דברים ז' ז'] לא מרובכם מכל העמים חשק וגו' כי אתם המעט אמרו ע"ד דרש [חולין פ"ט ע"א] כי אתם הממעיטים עצמכם, נתתי גדולה לאברהם אמר [בראשית י"ח] ואנכי עפר ואפר, למשה אמר [שמות ט"ז] ונחנו מה, לדוד אמר [תהלים כ"ב] ואנכי תולעת ולא איש. באר בזה המאמר שחשק ה' בישראל מצד השפלות, וראה בעיניך כי היותר משפיל עצמו הוא היה בתכלית השלמות, כי אדון הנביאים אשר לא קם כמוהו שם עצמו לאין כאמרו ונחנו מה, ואברהם אבינו ראש לנביאים שהיה למטה ממשה רבינו בנבואה המשיל עצמו בפחות שביסודות, ולא המשיל עצמו כהשפלת אדון הנביאים. ודוד המדבר ברוח הקודש שאין מעלתו כמעלת הנביאים השפיל עצמו לבעל חי היותר פחות, ולא השפיל עצמו כל כך, והרחבנו בשתי מדות אלו לפי הצריך להתנהג בהם עד הקצה האחרון, ורוב המדות המגונות מסתעפות מאלו המדות. אמנם הקנאה התאוה והכבוד זה מבואר שזה יסתעף ממדת הגבהות והכעס, ומי שיהיה שלם בשתי מדות אלו, ר"ל שלא יכעוס אפילו בדבר גדול ויהיה נבזה בעיניו נמאס קרוב שישלים עצמו בכל המדות הטובות. וכבר הרחיב הר"ם בענין המדות שצריך שיתנהג האדם בדרך הממוצעת כמו שתמצא בהלכות דעות [פ"ב ה"ב וה"ג]. שאר המדות הנזכרות בי"ג מדות הן מיוחדות בשם יתעלה יותר ומה שיוכל האדם להדמות אליו בהם מבואר בעצמו.
והענין שכולל מצוה זו הוא כלו שכלית להדמות בדרכי ה' ופעולותיו, והנה שאלנו אחד מן החברים אחר שמצוה זו היא כוללת כל התכונות המועילות לנפש, איך ימנה מצות צדקה מצוה בפני עצמה שזה מדרכי ה' באמרו [ירמי' ט' כ"ג] אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ. ואפשר לומר כי הצדקה מצד שהיא דבר שיקשה לרוב בני אדם, והוא פזור הממון ונתינתו, הוצרך לצוות על זה ביחוד גם אם אפשר שיהיה נכלל באמרו והלכת בדרכיו. ועוד כי הצדקה הוא ענין תפול עליו ההסכמה למה שיצטרך להנהגה מדינית, הלא תמצא בקצת מקומות אשר יסכימו כלם יחד כי כאשר יקרה מקרה לאחד מהם ממפולת השריפה, או שטיפת נהר תהיה יד כלם שוה להשלים החסרון ההוא מאשר מקרה ראוי לכל, ובזה יבטח בקיום הישוב לו ולזרעו. וכן הוא ענין הצדקה יצטרך להסכמה בין בני אדם כמאמר הכתוב [דברים ט"ו י"א] כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, ונמשך לזה מאמר רבותינו אמרם [שבת קנ"א ע"ב] אקדמו רפתא לעניי כי היכי דלקדמו לבנך. אמנם המדות אשר בנפש לא יפול בהם הסכמה, והם לפי טוב תכונת בעל נפש, והרגילו עצמו בהן לעצמו לפי הערתו השכלית. ואין המדות שהוזכרו במדרש בענין באור והלכת בדרכיו, שהם הרחמים והחסד והחנינה. ובכלל מצוה זו גמילות חסדים שהוא בגופו שאין לה שיעור או כגון בקור חולים ונחום אבלים וקבורת מתים והכנסת כלה ולוית האורחים וכן כל כיוצא בזה, וכבר בארו זה גם כן בדרכי ה' לפי שכל אלו הערה שכלית. וכאשר תתבונן בפרטי הענינים מה שבא בענינים אלו מדברי רבותינו, תתבונן במה שיש בו מן השלמות ומן התקון והיושר. ועל אלו אמר [שם] שהעושה אותן אוכל פירותיהן בעה"ז והקרן קיימת לו לעולם הבא. וזה מבואר ששכר גמילות חסדים יושג בעה"ז, וההערה השכלית שהיא העקר הוא הקרן שקיימת לו לעה"ב.
האזהרה ק"ד לר"ם [סהמ"צ ל"ת ק"ד, הל' מעשה הקרבנות פי"ב ה"ז—ח'] הוזהרנו מלבלול מנחת סוטה בשמן. והוא אמרו [במדבר ה' ט"ו] והביא את קרבנה עליה לא יתן עליה שמן וגו'. ואם הקריבה בשמן לוקה.
<h2>דף טו.</h2>
האזהרה ק"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת ק"ב, הל' מעשה הקרבנות פי"ב ה"ז וה"ח] הוזהרנו מלשום שמן במנחת חוטא (כלבונה), והוא אמרו ית' [ויקרא ה' י"א] לא ישים עליה שמן. ואם שם חייב מלקות.
<h2>דף טז.</h2>
המצוה ק"ו. [סהמ"צ עשין קי"א, רמב"ם טומאת צרעת פי"א] לשון הר"ם צוה המצורע בגלוח והוא הטהר[ה] השניה לו כמו שנתבאר בסוף נגעים [פי"ד] והוא אמרו ית' [ויקרא י"ד ט'] והיה ביום השלישי [צ"ל השביעי] יגלח וגו'. וכבר קדם לנו [סהמ"צ לר"מ עשין צ"ג] אמרם [תו"כ מצורע פ"ב ה"ו] שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה הנזיר והמצורע והלויים. וכ[א]ן אבאר לך מה הסבה במנותנו תגלחת מצורע מצוה בפני עצמה, והבאת קרבנות מצוה בפני עצמה [סהמ"צ לר"מ מצוה ע"ז] ולא עשינו זה בנזיר, אבל שמנו תגלחתו והבאת קרבנותיו מצוה אחת [שם מצוה צ"ג], וזה שהמצורע אין הקשר לתגלחתו עם הבאת קרבנותיו, והתכלית העולה מתגלחתו זולת התכלית העולה מהבאת קרבנותיו, וזה שהמצורע טהרתו תלויה בתגלחתו. ובששי מנזירות [נזיר מ"ד ע"ב] אמר מה בין נזירות למצורע אלא שזה טהרתו תלויה בימיו כלומר הנזיר, והמצורע טהרתו תלויה בתגלחתו, וכשיגלח המצורע ותשלם תגלחתו השניה יטהר מליטמא כשרץ [ונשמט כאן מחה"ד, כמו שהתבאר בסוף נגעים וישאר מחוסר כפורים עד שיביא קרבנותיו כשאר מחוסר כפורים כמו שהתבאר שם והיה תכלית תגלחתו שהוא טהור מלטמא כשרץ] הן הביא קרבנותיו או לא הביא, ותכלית הבאת קרבנותיו ישלים כפרתו כשאר מחוסרי כפרה ר"ל זב וזבה ויולדת. וכבר קדם לנו [סהמ"צ שם עשין ע"ה] אמרם ז"ל [כריתות ח' ע"ב] ארבעה מחוסרי כפרה הם, ושם נתבאר שהנזיר אינו מחוסר כפרה, אבל המעשה ההוא שכללו ר"ל תגלחת והבאת קרבנותיו יתיר לו שתיית היין, ולא יספיק מהם דבר בלתי דבר, אך תגלחת נקשרת בקרבן והקרבן נקשר בתגלחת, ובכללם תעלה התכלית האחת והוא שיותרו לו הדברים שהיו נמנעים ואסורים עליו בימי הנזירות. ובששי מנזירות [נזיר מ"ו ע"א] אמרו גלח על הזבח ונמצא פסול תגלחתו פסולה וזבחיו לא יעלו לו. הנה נתבאר לך שהתגלחת היא מתנאי הזבח והזבח מתנאיה. ובתוספתא [בתוספתא לא מצינו והובאה בנזיר ט"ו ע"א] התבאר ג"כ שנזיר שכלו ימיו אסור לגלח ולשתות יין וליטמא למתים עד שיעשה המעשה ההוא כלו. והוא שיגלח פתח אהל מועד, וישליך שערו תחת הדוד ויקריב קרבנותיו כמו שבא בכתוב. ואתה תמצאם שקורין הבאת הקרבנות תגלחת, ובבאור אמרו במשנה [נזיר י"א ע"ב] הריני נזיר ועלי לגלח נזיר, רוצה בזה שיביא קרבנות נזיר. הנה נתבאר לך שתגלחת תפול עליה הבאת הקרבן והעולה בזה היותה חלק ממנה כמו שבארנו, ובכללם יסתלק משפט הנזירות וישתה הנזיר יין אם כן הוא מתלמוד המצוה כמו שבארנו במה שקדם ע"כ. וענין תגלחת המצורע, לפי שכל מותר שבו הוא מעופש לכך צריך שיתגלח, ואחר שיתגלח נטהר במקצתו שאינו מטמא כשרץ, והכונה בזה מבוארת. אמנם עדיין הוא מחוסר כפרה, שאין הכפרה אלא בהבאת קרבנותיו, וענין הקרבנות וטהרתו בעץ ארז ואזוב ושני תולעת ושתי צפרים נתנו רבותינו קצת טעם, באמרם [ערכין ט"ז ע"ב] הוא עשה מעשה פטיט לפיכך יביא קרבנו פטיט. וזה להעיר כי מי שלא ישמר בדבורו הנה הדבור בו אינו אלא כצפצוף העופות. אמנם היות האחת משולחת באר בו הא"ע [לויקרא ט"ז ח', ועי' רמב"ן ויקרא י"ד ד'] טעם כטעם שעיר המשתלח, שהכונה בו למחות רושם החולי או החטא ולהשכיחו. ואפשר שלזאת הכונה גם כן היה שוחט הברורה [תו"כ מצורע פ"א ה"ב] וקוברה לפניו [נגעים פי"ד מ"א]. ויש מי שאמר ששתי צפרים אחד רמז לנפש החיונית ואחד רמז לנפש המשכלת, והיה הברורה להורות כליון הגוף, והאחד היה משלח רמז לנפש המשכלת אשר תשוב לאלקים. אמנם עץ ארז ואזוב כבר רמזו בו רבותינו טעם באמרם [תנחומא מצורע ג'] מפני שנתגאה כארז ישפיל עצמו כאזוב. וברבה רבתי פרשה ז' וידבר על העצים [מלכים א' ה' י"ג] זה חם וזה קר, ד"א מן הארז אשר בלבנון עד האזוב היוצא בקיר. אמר מפני מה מצורע מטהר בגבוה שבגבוהים ובנמוך שבנמוכים בעץ ארז ואזוב ושני תולעת, אלא רמז על אדם שמגביה עצמו כארז לוקה בצרעת וכיון שמשפיל עצמו כאזוב מתרפא באזוב. וענין תולעת שני יש מי שבאר [רש"י ויקרא י"ד ד', החינוך מצוה קע"ג] זה לפי הוראת הלשון שיחשוב עצמו כתולעת ולא איש. ויראה לי, כי שני תולעת מורכב מן הצבע שמורה הגבהות ומשם "תולע" שמורה שפלות, והוא כעץ ארז ואזוב. או אפשר שכל הוראתו לפי הצבע. אמנם מה שבאה הקבלה האמתית [רמב"ם פי"א מטומאת צרעת ה"א וכסף משנה שם] שהיה מביא מזרק חרס וכו' ונותן לתוכו רביעית מים חיים וממצה לתוכו דם השחוטה, ואחר כך לוקח עץ ארז ואזוב ושני תולעת. אפשר שמזרק חרס רומז על החמר ורביעית מים על הנפש המשכלת ודם השחוטה שבתוכו על החיונית ועץ ארז ואזוב ושני תולעת לכונה שכתבנו.
<h2>דף כג.</h2>
האזהרה קנ"ט לר"ם [סהמ"צ ל"ת קנ"ט, איסו"ב פי"ז] הוזהר הכהן מלישא חללה. והוא אמרו [ויקרא כ"א ז'] אשה זונה וחללה. ואם בעל חייב מלקות, ע"כ. חללה היא הנולדת מאסורי כהונה, או אחת מן הנשים האסורות לכהונה שנבעלה לכהן [קדושין ע"ז ע"א] וכונת אזהרה זו בצד מה ככונה הקודמת.
המצוה ק"ד. [סהמ"צ לר"מ עשין קי"ב, רמב"ם טומאת צרעת פ"י ה"ו]. לשון הר"ם צונו בהבדלת המצורע עד שיהא נכר והוא אמרו ית' [ויקרא י"ג מ"ה] והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא. והראיה על היות זה מצות עשה אמ' בספרא [תו"כ תזריע דנגעים פי"ב ה"ה וה"ו] לפי שנ' [ויקרא כ"א י'] ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום יכול אפילו מנוגע, ומה אני מקיים בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע בכל אדם חוץ מכהן גדול, ת"ל אשר בו הנגע אפילו כהן גדול יהיו בגדיו פרומים וקרועים וראשו יהיה פרוע יגדל פרע. ומבואר הוא שהיות הכהן הגדול פורם או פורע בלא תעשה, והעקר אצלנו [שבת קל"ג ע"א וש"נ] כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה לא תעשה. ואחר שמצאנו לשונם בכהן גדול כשיצטרע פורע ופורם הראונו שהוא מצות עשה. וכבר בארנו הקבלה ששאר טמאים גם כן ראוי להם שישימו להם לעצמם הכר עד שירחיקום בני אדם. ולשון ספרא [תו"כ שם הלכה ט'] טמא מת ובועל נדה וכל המטמאין את האדם מנין ת"ל וטמא טמא יקרא. הענין שכל טמא צריך שיקרא על עצמו בטומאה, וזה כשישים לו הכר מודיע שהוא טמא, ומי שיגע בו טמא על כן ירחיק. וכבר נתבאר שהכר המצורע בלתי חייב לנשים בכללן, והוא אמרם [סוטה כ"ג ע"א] האיש פורע ופורם ואין האשה פורעת ופורמת, אבל היא עוטה על שפם [תוספתא סוטה ספ"ב, ועי' רמב"ם שם פ"י ה"ח] ותודיע על עצמה כשאר טמאים ע"כ. והכונה בהכר המצורע ושאר טמאים מבואר כדי שלא יתקרבו אליו. ואמנם היות האשה בלתי פורעת ופורמת זה להבדיל בין האיש והאשה בהכר זה החולי, כי הוא נכר יותר באשה על דרך הרוב. ועוד כי קריעת הבגדים אינו דרך צניעות באשה. וכן אפשר גם כן בגדול השער. וגם כי האשה אולי היא ברשות בעלה ונשמרנה שלא תתגנה בעיניו, אולי תרפא, אך היא עוטה על שפם למנוע העפוש היוצא מריח האף. אמנם מה שבאה הקבלה האמתית [מו"ק ט"ו ע"א] שאסור בשאלת שלום כל ימי חלוטו, וסמכו דבר זה על פסוק [ויקרא י"ג מ"ה] ועל שפם יעטה שיהיו שפתיו דבוקות זו בזו, הכונה בזה כדי שיעמוד בצער ובהכנעה ויפשפש במעשיו. אמנם קורא שונה ודורש [מו"ק שם] שלא אמרו שיהיו שפתיו דבוקות אלא לקריאת השלום, לכונה שכתבנו, לא בדבר שיהיה חסרון לנפשו. אמנם שאסור לכבס ולספר כאבל [מו"ק שם] לכונה שכתבנו בשאלת שלום. ושמעתי שהתספורת מזיק לקצת חליים, וגם לבישת הכלים המכובסים, אמנם אעפ"י שהוא כאבל בשאלת שלום ותספורת וכבוס מותר ברחיצה ובסיכה במה שצריך לו לרפואתו וכן בנעילת הסנדל לשמירת גופו [שם ט"ו ע"ב ורמב"ם שם בפ"י ה"ו]. ומה שבאה המצוה שישב חוץ למחנה [ויקרא י"ג מ"ו] זה מבואר כדי להתרחק ממושב בני אדם. ומה שבאה הקבלה האמתית שאין השלוח אלא בארץ ישראל ובעירות המוקפות חומה [כלים פ"א מ"ז] כל זה למעלת ארץ ישראל ובעירות שיש בהם קבוץ אנשים.
<h2>דף כז:</h2>
האזהרה רכ"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת רכ"ח, שמיטה פי"ג ה"ד] הוזהרנו מלמכור מגרשי הלויים והוא אמרו ית' [ויקרא כ"ה ל"ד] ושדה מגרש עריהם לא ימכר. ואתה יודע לשון התורה [במדבר ל"ה ב'—ה'] כשינתן ללוים ערים ומגרש ושדה מגרש ר"ל אלף אמר מגרש ואלף אמה חוצה להם לשדות וכרמים כמו שנתבאר במסכת סוטה [כ"ז ע"ב]. ובאה האזהרה ללוים שלא לשנות אלו הגבולים שלא ישיבו העיר מגרש ולא מגרש עיר ולא שדה מגרש ולא מגרש שדה, והוא אמרו לא ימכר. ובאה הקבלה שענינו לא ישונה [ערכין ל"ג ע"ב], ע"כ. ולמען נעמוד על קבלת רבותינו שבארו לא ימכר לא ישונה, נביא הנה הפסוקים עם לשון ההלכה. [ויקרא כ"ה ל"ב—ל"ד] וערי הלויים בתי ערי אחוזתם גאולת עולם תהיה ללויים ואשר יגאל מן הלויים ויצא ממכר בית ועיר אחוזתו ביובל כי בתי ערי הלויים היא אחוזתם וגו', ושדה מגרש עריהם לא ימכר כי אחוזת עולם הוא להם. ואמרו בערכין [ל"ג ע"ב] פ' המוכר שדהו בשנת היובל אין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה ולא מגרש עיר ולא עיר מגרש. א"ר אלעזר בד"א בערי הלויים אבל בערי [ישראל] עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה, מגרש עיר ולא עיר מגרש, דכולי עלמא מיהת בדלוים לא משנינן, מנא הני מילי א"ר אלעזר דאמר קרא ושדה מגרש עריהם לא ימכר, מאי לא ימכר אלמא לא ימכר כלל והא מדכתיב גאולת עולם תהיה ללוים מכלל דמזדבן, אלא מאי לא ימכר לא ישונה. ובסיפרי [צ"ל ספרא בהר פ"ו ה"ד] אמרו וערי הלויים בתי ערי אחוזתם מה ת"ל לפי שנאמר גאולת עולם תהיה ללוים יכול אף בעבדים ובשטרות ומטלטלים ת"ל בית ועיר אחוזה. מביאור סיפ' למדנו שנכלל גאולת עולם בית ועיר ואחוזה. ולמדנו ששדה מגרש נמכר, אם כן אמרו לא ימכר ענינו לא יעשה בו ענין המכירה שהוא שנוי, והכונה בו כדי להעמיד העירות על מתכונתן, כי אלו היו יכולים לעשות שדה מגרש או מגרש שדה או מגרש עיר היו המקומות בלתי ראוים לישוב, ומאשר אין להם עירות אחרות צריך שיעמדו על מתכונתם.
המצוה קפ"ד. לר"מ [סהמ"צ עשין קפ"ג, שמיטה ויובל פי"ג] צוינו לתת ערים ללוים לשכון בהם אחר שאין להם חלק בארץ. והוא אמרו ית' [במדבר ל"ה ב'] (ונתתו) [ונתנו] ללוים מנחלת אחוזתם ערים לשבת. ואלה הערים גם כן, רצה לומר ערי הלוים הם ערי מקלט וקולטות. וכונת מצוה זו מבוארת בעצמה כי גם אם אין להם נחלה כדי לבטל מהם כל טרדה וכל מחשבה, רק לכונה זו בעצמה צריך שיהיה להם מקום לשבת. אמנם מה שהן קולטות, מפני שאנשיה אנשי קדש הם ומצילין הרוצח מיד גואל הדם. וההבדל שיש בין ערי מקלט לערי הלוים, שערי הלוים אינם קולטות לדעת ונותן שכר ביתו, מה שאין כן בערי מקלט [מכות י"ג ע"א, רמב"ם פ"ח מהל' רוצח ה"י] וזה מבואר הכונה.
<h2>דף כט.</h2>
האזהרה ע"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת ע"ו, ביאת מקדש פ"ד ה"ד] הוזהר כהן טמא מן העבודות ואעפ"י שכבר טהר עד שיעריב שמשו. והוא אמרו [ויקרא כ"א ו'] בכהנים ולא יחללו את שם אלקיהם. והעובר על אזהרה זו חייב מיתה בידי שמים ר"ל טבול יום ששמש, וזה לא בא בו כתוב מבואר בתורה אך הוא פירוש מקובל. ובתשיעי מסנהדרין אמרו [פ"ג ע"ב] בפי' אמרו ית' קדושים יהיו לאלקיהם ולא יחללו שם אלקיהם, אם אינו ענין לטמא שכבר נתבאר תנהו ענין לטבול יום ששימש. ויליף חלול חלול, ומנוהו מכלל מחוייבי מיתה, ע"כ. כונת אזהרה זו ככונת הקודמת ומבואר הוא בתורה שלא נגמרה טהרת טבול יום עד ביאת השמש, וזה שיעבור עליו כל היום, אעפ"י שטבל הרי הוא בטמאתו שאינו ראוי לשרת לפני המלך. אמנם מחוסרי כפורים אעפ"י שעבודתו פסולה איננו במיתה שכבר נגמרה טהרת כל גופו.
<h2>דף לא.</h2>
ועושה חסד לאלפים לאוהבי(ו) [שמות כ' פסוק ו' ודברים פסוק י'] הם המשיגים אותו ידיעה אמתית ולשומרי מצותיו הם בעלי מעשים טובים, שאין ספק שהם גדולים בנפש, ואמר "לאוהביו" תחלה שהם קודמים במעלה. ורבותינו אמ' כתיב עושה חסד לאלפים וכתיב שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור הללו עושים מאהבה והללו עושים מיראה, מבואר מזה כי שכר האוהב כפול על שכר הירא. נסמך לאלפים על לאוהביו, ולאלף דור על לשומרי מצותיו. כתב האבן עזרא [בפי' לשמות שם] כתוב ועושה חסד לאלפים וכתוב [דברים ז' ט'] אחר לאלף דור ובני אדם יחשבו כי זו שאלה, ואיננה כי כן כתוב אם תשמור מצותיו ישמור לך הברית והחסד אשר נשבע לאבותיך, שהם השלשה אבות וזה שומר הברית והחסד לאלף דור. ובפרשה זו אמר דבר אחר והוא שיהיה עושה חסד לאלפים והטעם אין קץ, וזה הדבר יתפרש לשני ענינים האחד שהשם יעשה חסד לאוהביו שתעמודנה מצותם [שם נשמותם] לעולם לאלף אלפי דורות, והשני כי יעשה ה' טוב לבניהם שהם כמותם עד אין קץ, וכבר אמר דוד [תהילים ק"ג י"ז] וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו וצדקתו לבני בנים. והנה אין ספק כי חסד ה' הוא לנצח על יראיו ובעבור שהזכיר וצדקתו לבני בנים על דרך וצדקתו עומדת לעד [שם קי"א ג'], הוצרך לפרש אם היו הבנים טובים על כן אמר אח"כ לשומרי בריתו ע"כ. ובכלל אזהרה זו כל מה שבא בענין ע"ז וחקות הגוים.
<h2>דף לב.</h2>
המצוה ק"כ. נצטוינו להגיד שבחיו יתעלה בעת הבאת הבכורים, [סהמ"צ לר"מ עשין קל"ב, רמב"ם מעשר שני פי"א הי"ד, ופ"ג מהל' בכורים ה"י]. והוא אמרו יתעלה [דברים כ"ו ה'] וענית ואמרת וגו'. ומה שבא זה בענין הבכורים מה שאין כן בשאר המתנות, לפי שזה תחלת לכל מה שינתן מפירות הארץ. ובא זה להודות לשם על הארץ ופרותיה, ושהארץ והכל מאתו, לפיכך לא באה מצוה זו אלא בפירות ארץ ישראל [חולין קל"ז ע"א, רמב"ם בכורים פ"ב ה"א] ובשבעה מינין שנשתבחה בהן הארץ [בכורים פ"א מ"ג, רמב"ם שם ה"ב]. והספור יורה על זה באמרו [דברים שם ב'] אשר נתת לי ה'. ומתחיל ארמי אובד אבי לספר הקורות שעברו ואיך באנו אל הארץ הטובה כאשר היה ה' אתנו והאריך בספור יציאת מצרים שהוא אחת מיסודות אמונתנו ותורתנו [רמב"ם פ"ג הי"ב]. ולחבוב המצוה ולהכנעה לפני ה' המטיב לנו באה הקבלה האמתית [פ"ג מ"ד ומ"ו. רמב"ם שם] שהוא בעצמו נוטל הסל על כתפו כשמגיע להר הבית, ואפילו היה מלך גדול שבישראל ונכנס עד שמגיע לעזרה וקורא בעוד הסל על כתפו הגדתי היום, ומוריד הסל מעל כתפו ואוחזו בשפתיו והכהן מניח ידו תחתיו ומניף וקורא ארמי אובד אבי עד שגומר ומשתחוה ויוצא. ובא ג"כ הקבלה [רמב"ם שם ע"פ בכורים פ"ב מ"ד] שהבכורים טעונין קרבן שלמים, מפני שהוא אז מעורר על השמחה, והשמחה היא על אכילת הבשר הצריכוהו שיביאו שלמים כדי שיקרב ממנו לשם [רמב"ם שם, ירוש' בכורים פ"ב ה"ג, ועי' רש"י סוכה מ"ז ע"ב] ולחזק ההערה בהשגחת ה' טעונין שיר [בכורים שם] והוא שאומר [תהלים ל' ב', ועי' ערכין י"א ע"א] ארוממך ה' כי דיליתני. וכן להוסיף עוד בהערה אמר שמביאי בכורים טעונין לינה בירושלם [בכורים ורמב"ם שם הי"ד] והבכורים נאכלים לכהנים [ב"ק ק"י ע"א, תוספתא חלה פ"ב] מפני שעיקר הראשיות לשם כמו שיתבאר [במצות הבכור מצוה קע"ו] והכהנים אוכלים לחם אלקיהם.
המצוה כ"ה שנצטוו הכהנים לברך את ישראל [סהמ"צ עשין כ"ו] שנאמר [במדבר ו' כ"ג] כה תברכו את בני ישראל אמור להם. כונת מצוה זו מבוארת בפסוק [שם שם כ"ז] ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם, ושם ה' מושם נקרא על היודעו ידיעה אמתית כפי מה שבכחו, והוא המבורך והנשגב. והברכה היא מאת ה', והכהנים הם שלוחיו של מקום, כנוי ואני אברכם שב אל ישראל כפי פסק ההלכה [חולין מ"ט ע"א]. והיתה הברכה זו ראויה על ידי הכהנים מורי התורה שהם המושגחים, וההשגחה ראויה שתבא על ידיהם, וזהו אמרו "ושמו את שמי" ששמו הוא עצמו ואמתתו, וזהו דבקות ה' אשר בגללו תבא ההשגחה. ותקנו חכמים ברכה זו בשלשה אחרונות בין הודאה ושים שלום [מגילה י"ח ע"א], והביאו רמז לזה מאמרו [ויקרא ט' כ"ב] וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, הכונה בזה שאחר העבודה הגמורה וההודאה לה' בהאמנת המופתים אז תבא הברכה, והוא השלום האמתי ולרוממות הברכה. ולמעלת המברך אמרו כה תברכו בעמידה [סוטה ל"ח ע"א]. וכן למעלת הלשון, וגם כי בהשתנות הלשון ישתנו הענינים ויפסדו, אמרו כה תברכו בלשון הקדש [סוטה וספרי במדבר שם]. ומפני שהידים כלי המעשה, ולרמוז שעם הפעולות הטובות יגיע האדם אל העיון השכלי אשר הוא סבת הברכה וההדבקות, אמרו [שם ושם] כה תברכו בנשיאות כפים. והיו נושאים כפיהם למעלה מראשיהם [משנה סוטה פ"ז מ"ו] כמי שמקבל מנת המלך דרך כבוד והדור. חוץ מכהן גדול מפני שהשם כתוב בציץ [משנה סוטה שם]. ולרמוז ג"כ שיהיו פעולות האדם וכל עסקיו פונים למעלה, כדרך בכל דרכיך דעהו [משלי ג' ה']. אמנם צורת הענין איך הוא, אין ספק שיש בו רמזים גדולים מן החכמות. ולרמוז כי הברכה היא עם הדבקות אמר [סוטה וספרי שם ירוש' ברכות פ"ה ה"ד] כה תברכו פנים כנגד פנים. ומפני שהמכשולות והעונות הן גורמים סור ההשגחה הוא מתפלל כי עקר כרעיה יהי רצון ה' אלקינו שתהא ברכה זו שצויתנו לברך את עמך ישראל לא יהא בה מכשול ועון [סוטה ל"ט ע"א], כלומר שתגיע ברכתנו בדרך שלא יכשלו בני אדם, כלומר שאין השגחת ה' דבקה בנו ולא יהיה בה עון שיגרום זה. ובכונת הפסוקים שאומרים העם בשעה שהכהנים מברכים אותם, הערה גדולה על אמתת הברכה שהיא עם הדבקות וחקירת אמתת מציאות ה' אשר הדרך להגיע אל זה הוא בחקירת המציאות, ולזה הוזכרו [סוטה ל"ח ע"ב] אלו הפסוקים ברכו ה' מלאכיו משרתיו עושה רצונו [תהלים ק"ג כ"א], ברכו ה' כל מעשיו [שם שם כ"ב] כמו שבארנו בפ' ג' מן המצוה הראשונה, ואלו הפסוקים לא היו נאמרין אלא במקדש [סוטה מ' ע"א], לרמז שהדבקות אינו אלא להולכים בבית אלקים לכוין בכונת המקדש. וכן אין מברכין בשם המפורש אלא במקדש אבל לא בגבולים [שם ל"ח ע"א] לכונה זו בעצמה. ולמעלת הברכה אסרו לכהנים שאין מביטים בעם בשעת ברכה וכן אסור בעם להביט בכהנים [חגיגה ט"ז ע"א], כדי שיתבוננו בעניני הברכות ולא יסיחו דעתם. ולענין באור הברכות נביא מאמרי רבותינו בספרי [במדבר פיס' מ'] לפי שיש בהם הערות גדולות. אמר שם יברכך ה' בברכה המפורשת, כן הוא אומר ברוך אתה (בבאך) [בעיר] ברוך טנאך וגו' ברוך אתה בבואך ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך, אימתי כי תשמע בקול ה' אלקיך. יברכך ה' בנכסים [וישמרך בנכסים]. ר' נתן אומר יברכך בנכסים וישמרך בגוף, ר' יצחק אומר וישמרך מיצר הרע. וכן הוא אומר [משלי ג' כ"ו] כי ה' יהיה בכסלך ושמר רגלך מלכד. ד"א וישמרך שלא ישלטו אחרים עליך, וכן הוא אומר [תהלים קכ"א ו'] יומם השמש לא יככה וגו' הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל, ה' שומרך ה' צלך, ה' ישמרך מכל רע ישמור את נפשך, ה' ישמור צאתך ובואך. ד"א וישמרך מן המזיקים וכן הוא אומר [תהלים צ"א י"א] כי מלאכיו יצוה לך לשמרך. ד"א וישמרך ישמור לך ברית אבותיך, שנאמר [דברים ז' י"ב] ושמר ה' אלקיך לך את הברית וגו' אשר נשבע לאבותיך. ד"א וישמרך ישמור לך את הקץ, וכן הוא אומר [ישעיה כ"א י"א—י"ב] משא דומה אלי קורא משעיר שומר מה מלילה שומר מה מליל אמר שומר אתא בקר. ד"א וישמרך ישמור את נפשך בשעת מיתה, וכן הוא [אומר] [ש"א כ"ה כ"ט] והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים, שומע אני בין הצדיקים ובין הרשעים ת"ל [שם] ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. ד"א וישמרך ישמור את רגלך מגהינם [וכה"א] [ש"א ב' ט' וצ"ל סוף הפסוק, ורגלי חסידיו ישמור] ורשעים בחשך ידמו. ד"א וישמרך ישמור אותך לעולם הבא וכן הוא אומר [ישעיה מ' ל"א] וקווי ה' יחליפו כח. נראה שכל אלו הבאורים לא באו אלא על באור "וישמרך", כי על ביאור "יברכך" הסכימו כלם שר"ל הנכסים, מפני שהם צריכים לשלמות האנושי. וכן מצינו רוב יעודי התורה באו על זה, אמנם על באור וישמרך נחלקו אם רצה לומר בגוף והוא בריאות הגוף, כמו שבאו ג"כ יעודים רבים בתורה על זה, או ר"ל בשמירת הנפש או מן העברות או מן הדעות הנפסדות, והוא אמרם מן המזיקים, או אמר וישמרך בשעת מיתה שימות עם ההדבקות בה כדרך אותם שמתו בנשיקה. וכאמרם [פסחים נ' ע"א] אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. וזהו שאמר וישמרך ישמור רגלך מלכד מגהינם, נראה שלא חדש דבר על המאמרים הראשונים, אך כי עם השמירה מיצר הרע ומן המזיקים, אז תתחדש מזה השמירה מגהנם. וכן תתחדש מזה השמירה לעולם הבא, והיא תחית המתים שמצינו במקומות רבים שנקראו ע"ה כמו שבארנו בעמוד גמול וענש. ואחר שהשלמנו באור זה הפסוק נביא מאמרים שנאמרו בספרי [במדבר פיס' מ"א] על פסוק השני יאר ה' פניו אליך יתן לך מאור פנים. ר' נתן אומר זה מאור שכינה שנאמר [ישעיה ס' א'—ב'] קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח, כי הנה החשך יכסה ארץ. אלקים [תהלים ס"ז] יחננו ויברכנו. יאר ה' פניו, אל ה' ויאר לנו [שם קי"ח כ"ז]. ד"א זה מאור תורה, שנאמר [משלי ו' כ"ג] כי נר מצוה ותורה אור. ויחנך, יחנך במשאלותיך. וכן הוא אומר [שמות ל"ג י"ט] וחנותי את אשר אחון, ד"א יתן חנך בעיני בריותיו וכן הוא אומר [בראשית ל"ט כ"א] ויהי ה' את יוסף ויט אליו חסד ויתן חנו וגו', ואומר [אסתר ב' ט"ו] ותהי אסתר נושאת חן בעיני וגומר. ואומר [דניאל א' ט'] ויתן אלקים את דניאל לחסד ולרחמים וגו'. ואמר [משלי ג' ד'] ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם, ד"א ויחונך בדעת ובחכמה והשכל ומוסר ובינה, ד"א ויחונך בתלמוד תורה וכן הוא אומר [שם ד' ט'] תתן לראשך לוית חן וגו' ואומר [שם א' ט'] כי לוית חן הם לראשך. ד"א ויחנך במתנת חנם, וכן הוא אומר [תהלים קכ"ג ב'] הנה כעיני עבדים וגו' [שם שם ג'] חננו ה' חננו, ואומר [ישעי' ל"ג ב'] חננו לך קוינו וגו'. הנה תמצא שכל אלו המבארים בארו יאר ה' פניו אליך אל ההשגה השכלית, אלא שמי שבאר מאור פנים כיון אל השגת הנפרדים, ומאור שכינה אל השגת הגלגלים, ומאור התורה אל השגת עולם התחתון. אמנם "ויחנך" יש מי שבאר מלשון חן, ויש מי שבאר מלשון מתנה. והמאמרים מבוארים בעצמם אין צריכים באור. ואמנם ברכה שלישית שהוא ישא ה' פניו אליך, זה מבואר כי עם השגת המציאות ידבק עליו השפע האלקי, ואז ישא ה' פניו אליו וישם לו שלום והוא השלמות האמתי, או שלום הגוף והנפש. ומפני זה נקרא שמו של הקב"ה שלום [שבת י' ע"ב, ספרי שם], כי עם השלום לאי זה דבר שתניחנו יגיע האדם לידיעת ה' יתעלה והדבקות בו, וכן אמרו בספרי [שם פיס' מ"ב] ישא ה' פניו אליך בשעה שאתה עומד ומתפלל שנ' [בראשית י"ט כ"א] ויאמר אליו הנה נשאתי פניך, והקשו שם בספרי כתוב אחד אומר ישא ה' פניו אליך וכתוב אחד אומר [דברים י' י"ז] אשר לא ישא פנים, כיצד יתקיימו שני מקראות הללו כשישראל עושים רצונו של מקום ישא ה' פניו, וכשאין עושין רצונו של מקום לא ישא פנים. וזהו מבואר כי אם רצון ה' אז תהיה דבקות ההשגחה. אמנם מפני הסתירה הנראית באלו הפסוקים נראה שבאור ישא ה' פניו אליך יעביר כעסו הימך ויהיה אליך במקום ממך, כי כן נמצא בלשוננו. ובאור וישם לך שלום בכניסתך שלום וביציאתך שלום [ספרי שם], כי עם קבוץ החברה והאהבה תשלם הדעת ותתחדש רוח בינה, ור' חנינא סגן הכהנים באר [ספרי שם] וישם לך שלום בביתך, לפי ששלום הבית עקר גדול להגיע אל השלמות, ומפני זה אמר [חולין קמ"א ע"א] גדול השלום שהרי אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים. לפי שעם השלום יגיע האדם לידיעת ה', ואם לא ימחה על המים ימחה זכר ה' מן הלבבות. ור' נתן אמר זה מלכות בית דוד, לפי שעם ההצלחה תרבה הדעת והחכמה, ולזה מתאוים החכמים לימות המשיח [רמב"ם תשובה פ"ט ה"ב], ויש מי שבאר זה שלום תורה, והוא השלמות האחרון שהוא חותם תכלית כי זה כל האדם.
המצוה קפ"ב. לר"מ [סהמ"צ עשין ט"ז, חגיגה פ"ג] צוינו להקהיל העם כלם בשני של סכות מכל מוצאי שמטה, וקריאת קצת כתובים משנה תורה עליהם. והוא אמרו ית' [דברים ל"א י"ב] הקהל את העם האנשים והנשים והטף. וזאת היא מצות הקהל. ובתחלת קדושין [ל"ד ע"א] כשאמר כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות הקשו בתלמוד ואמרו והרי הקהל דמצות עשה שהזמן גרמא הוא ונשים חייבות ונתבאר בסוף המאמר שאין למדין מן הכללות. וכבר נתבארו משפטי מצוה זו. ר"ל, איך יקרא, ומי יקרא ואי זה דבר יקרא בשביעי ממסכת סוטה ע"כ. ובאה מצוה זו אחר השמטה שאז כאלו נתחדש להם זמן וכאלו נתנה להם הארץ עתה, כי כל שנת השמטה היא לה', לפיכך ביום חג הסכות שהוא זמן השמחה קורא להם התורה כאלו התחדש להם עתה זמן נתינת התורה. ומפני שהיה בדבר טרח גדול להם לקרא כל התורה, בארו רבותינו [סוטה מ"א ע"א] שקורא להם מתחלת אלה הדברים עד סוף פרשת שמע ומדלג וקורא והיה אם שמוע ומדלג וקורא מעשר תעשר עד סוף הסדר ברכות וקללות עד מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב. וכאשר תתבונן בזה תמצא שהיה קורא להם מה שהוא כלל התורה ותכליתה והענינים המזרזין לחזק ידיהם בדת האמת ומברך בתורה כדרך שמברכין בבית הכנסת ואח"כ מוסיף שבעה ברכות, והם רצה ומודים אתה בחרתנו יעלה ויבא והשיאנו מקדש ישראל והזמנים הרי ג' ברכות, ומתפלל על המקדש וחותם ברוך שוכן בציון. ומתפלל על ישראל שתעמוד מלכותם וחותם ברוך הבוחר בישראל. ומתפלל על הכהנים שירצה ה' עבודתם וחותם ברוך מקדש הכהנים. שביעית מתפלל ומתחנן בה על ישראל ועל צרכיהם וחותם בה הושע ה' את עמך ישראל שהן צריכים לישועה ברוך שומע תפלה [רמב"ם שם ה"ד ע"פ סוטה מ"א ע"א] ומטבע הברכות וענינן מבואר בעצמו אמנם במספר הז' יש רמז, כי ענין השביעיות הוא לפי ממשלת שבעה משרתים, ומברך ז' ברכות לה' להוראה גבוה מעל גבוה. והברכות והקריאות הכל היו בלשון הקדש [סוטה ל"ב ע"א, רמב"ם ה"ח] ואפילו נשים שאינן מכירין הלשון חייבים להטות אזנם ולהכין לבבם לשמוע באימה ויראה כיום שנתנה בה תורה [חגיגה ג' ע"א], והם שואלים לחכמי ישראל ומבארין להם הפרשיות, ואפילו חכמים גדולים שיודעין כל התורה חייבים להטות אזנם ולשמוע בכונה גדולה [רמב"ם שם] ויראה לי שלעורר ישראל ולחזקם בדת האמת תקן משה רבינו [ב"ק פ"ב ע"א, ירוש' מגילה פ"ד ה"א] שיהיו קורין בתורה בשבתות שהם ימי מנוחה ובמועדות ובחדשים ובשני וחמשי כדי שלא יעמדו ג' ימים בלא תורה. וידוע הוא שבקריאת התורה הערה גדולה לשמור מצותיה, ולכונה זו אמרו [סוכה ל"ט ע"א] שאסור לספר ואפילו בדבר הלכה כשקורין בתורה, כדי שיתנו לבבם בקריאת התורה ובענינה לבד מי שתורתו אומנותו כי די לו הערה. ולזאת הכונה גם כן אמרו [ברכות ח' ע"ב] שמצוה על האדם שיסדר פרשיותיו בכל שבת ושבת. אמנם מספר השבעה שקורין בשבת רבותינו אמרו [מגילה כ"ג ע"א] כנגד שבעה רואי פני המלך ויש בזה הערה. ושלשה בשני ובחמשי כנגד שומרי הסף. וחמשה בי"ט כנגד חמשה רואי פני המלך, ובכל מספר ומספר יש בו הערה. וכבר אמרו רבותינו [שם כ"ב ע"א] שלפי הקדושה יש בו תוספת בקריאה בראש חודש ד', ביום טוב ה', ביום הכפורים ו', בשבת ז', וכתב הא"ע בפירוש [שמות פרק כ'] עשרת הדברות ראינו כי שנת השמטה דומה לשבת, כי גם היא שביעית בשנים וצוה ה' שיקראו בתורה בתחלת השנה כנגד האנשים נשים והטף, ואמר הטעם למען ילמדו ו[י]שמרו, והנה השבת נתנה להבין במעשה ה' ולהגות בתורתו. וכבר כתוב [תהלים צ"ב ה'] כי שמחתני ה' בפעלך. כי כל ימי השבוע אדם מתעסק בצרכיו. והנה זה היום ראוי להתבודד וישבות בעבור כבוד ה', ולא יתעסק אפילו לדבר בעסקיו שעברו או יועץ מה לעשות, וככה אמר הנביא [ישעיה נ"ח י"ג] ממצוא חפצך ודבר דבר.
<h2>דף לב:</h2>
המצוה קכ"ז. לשון הר"ם [סהמ"צ עשין קל"א] צוינו להתודות לפניו יתברך יתעלה [ב]הוצאת חקי המעשרות והתרומות, ויסתלק מהם בדבור גם כן כמו שנסתלק מהחזיק בהם במעשה, וזהו אשר יקרא ודוי מעשר, והצווי בזה הוא אמרו יתעלה [דברים כ"ו י"ג] בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ע"כ. ובאה מצוה זו לחלק מצות התרומות והמעשרות כדי שיעשה בדקדוק, וזה אמרם [מע"ש פ"ה מ"א] לא עברתי ממצותיך שלא הפרשתי ממין על שאינו מינו לא מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש ולא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש, ולא שכחתי שלא שכחתי מלברכו ולהזכיר שמו עליו. וזה לחזק אמונת ההשגחה, כאמרו [דברים כ"ו ט"ו] השקיפה ממעון קדשך וברך וגו'. וכבר ידעת אמרם [שבת קי"ט ע"א, תענית ט' ע"א] עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר. ואעפ"י שכתוב [דברים ו' ט"ז] לא תנסו את ה' אלקיכם, זה מותר, כאמרו [מלאכי ג' י'] ובחנוני נא בזאת וגו', ואמר בזאת כי זה מותר בענין המעשרות, מפני שאדם מצד טבעו יקשה בעיניו בתתו מהונו, לכן הבטיחהו ה' שבגלל הדבר הזה יברכנו ויבחן זה. וגם לחזק אמונת ההשגחה שהיא יסוד אמונתנו כמו שבארנו פעמים רבות.
<h2>דף לג:</h2>
המצוה ל"ג שישאו הכהנים את הארן על כתפיהן [סהמ"צ עשין ל"ד, ועי' סוטה ל"ה ע"א, רמב"ם כלי המקדש פ"ב הי"ב] שנאמר [במדבר ז' ט'] כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו. לשון הר"ם בספר המצות צונו שישאו הכהנים את הארון על כתפיהם כשנרצה לשאתו ממקום למקום, והוא אמרו יתעלה כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו. ואפילו שזה הצווי בא ללוים בעת ההוא, אמנם היה זה למעוט מספר הכהנים בזמן ההוא כי אהרן הוא הראש, אמנם לדורות הכהנים חייבים במצוה זו והם ישאוהו כמו שנתבאר בספר יהושע [ג' ו', ושם ח'] ובספר שמואל [ש"א ו' ט', ועי' ש"ב ט"ו כ"ט]. וכשצוה דוד לשאת את הארון בפעם השנית אמר בדברי הימים [דהי"א ט"ו ט"ו] וישאו בני הלוים את ארון האלקים כאשר צוה ה' אלקי ישראל בכתפם במוטות עליהם, וכן כשזכר בדברי הימים מחלקות הכהנים כ"ד משמרות ואמר אחר זה [שם כ"ד י"ט] אלה פקודתם לעבודתם לבא בבית ה' כמשפטם כאשר צוהו ה' אלקי ישראל, לשון ספרי [במדבר פיס' מ"ו] כאשר צוהו ה' אלקי ישראל, והיכן צוהו ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו, הנה התבאר שזאת מכלל המצות ע"כ. וענין מצוה זו מבוארת הכונה, כי לפי מעלת המצוה הזאת צריך שיהיה הנושא גדול מעלה, וידוע הוא כי שבט לוי מיוחד בחכמה ונבדל לעבודת ה', ובאה המצוה אל שבט לוי להזהירם כי לא דבר ריק הוא מהם זה היתרון, ועוד שאם תהיה המצוה לכל השבטים ירבו מחלוקות בישראל, וכאשר יראו שבאה המצוה לשבט אחד תשקוט המחלוקת וראה איך כונו לשתי כונות אלו בהעתיקם המצוה לכהנים שהם מתי מספר ויותר, מיוחדים בחכמה ובמעלה מן הלוים, באמרו [מלאכי ב' ז'] כי שפתי כהן ישמרו דעת וגו'.
<h2>דף לה:</h2>
האזהרה מ"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת מ"ח, הל' ע"ז פ"י ה"א] הוזהרנו מלכרות ברית לכופרים [ולהשלים עמהם בעודם בכפירתם], ר"ל השבעה עממין. והוא אמרו ית' [דברים ז' ב'] לא תכרות להם ברית. כונת אזהרה זו מבוארת שלא נכרות ברית לעובדי עבודה זרה ונניחם כמו שהם עובדים, למען לא ישאר רושם עובדי עבודה זרה בינינו.
המצוה קצ"א. לר"ם [סהמ"צ עשין ק"צ, הל' מלכים פ"ו] צוינו על הריגת שאר האומות, וזאת היא שתקרא מלחמת רשות. וזה שנצטוינו כי כשנלחם בהם נכרות להם ברית על נפשותם בלבד, אם ישלימו עמנו ויתנו לנו הארץ ונחייבים בתת מס ובשעבוד. והוא אמרו יתעלה [דברים כ' י"א] והיה לך למס ועבדוך. ולשון ספרי [דברים פיס' ר'] אמר מקבלין אנו עלינו מסים ולא שעבוד, שעבוד ולא מסים אין שומעים להם עד שיקבלו עליהם זו וזו. והוא שיתנו דבר ידוע בכל שנה ושנה לפי מה שיגזור מלך הזמן ויהיו עבדים נכנסים תחת הבזוי והשפלות והוא ענין השעבוד, ואם לא ישלימו צוינו להרוג כל זכר שיהיה בעיר קטן וגדול ולקחת כל שללה וכל נשיה. והוא אמרו [דברים שם י"ב] ואם לא תשלים עמך וגו' וזה כלו הוא דין מלחמת רשות, ע"כ. ובאה הקבלה האמתית שאין משלימין עמהן אלא אם כן קבלו ז' מצות [סוטה ל"ה ע"ב], מפני שכבר נצטוו עליהם, ואז האדם ראוי שיקרא אדם ולחמול עליו. אמנם כשלא יקבלו שבע מצות מצוה להרוג כל הזכרים, שזה יורה על רוע טבעם ושאין להם שום דת. וכן אמר הפלוסוף הרגו מי שאין לו דת. וכשקבלו שבע מצות אסור לשקר בבריתם ולכזב להם [רמב"ם שם ה"ג]. אמנם מה שבא הענין שצריך שיקבלו מס ועבדות, הטעם כדי שיעמדו בשפלות ולא יתנו ראש להלחם בישראל. ומה שבא הענין מלחמת הרשות שאין צרין את העיר אלא משלש רוחות ומניחין מקום לבורח לברוח [רמב"ם שם ה"ז], זה על דרך החמלה שמי שירצה להניח המלחמה יוכל להניחה.
<h2>דף מ:</h2>
המצוה כ' ליראה מן המקדש [סהמ"צ לר"מ עשין כ"א] שנאמר [ויקרא י"ט ל', וצ"ל ומקדשי תיראו]. ואת מקדשי תיראו. לשון הר"ם בספר המצות צונו ליראה מן הבית הזה הרמוז אליו מאד מאד עם שנשים נפשנו משא הפחד והיראה, וזה מוראת מקדש, והוא אמרו יתעלה ואת מקדשי תיראו, וגדר זאת היראה כמו שזכרו בסיפרא [תו"כ קדושים פ"ז ה"ט, ברכות נ"ד ע"א וס"ב ע"א] איזהו מורא לא יכנס בהר הבית במקלו ותרמילו [ונשמט מכאן תיבת "ומנעלו"] ובאנפונדתו ובאבק שעל רגליו ולא יעשה קפנדריא, ורקיקה למדוה מק"ו, וכבר התבאר במקומות מן התלמוד [יומא כ"ה ע"א, ס"ט ע"ב, סוטה מ' ע"ב, מ"א ע"ב ועוד] שאינו מותר כלל לשבת בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, וזה כלו לאמרו יתעלה ומקדשי תיראו. וזה הרבה [צ"ל יתחייב]. תמיד אפילו בזמננו זה שהוא חרב בעונותינו שרבו. ולשון ספרא [תורת כהנים שם ה"ח] אין לי אלא בזמן שב"ה קיים בזמן שאין ב"ה קיים מנין, ת"ל את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו. מה שמירת שבת לעולם אף מורת מקדש לעולם. ושם [שם ה"ז] נאמר גם כן לא מן המקדש אתה מתירא אלא ממי שצוה על המקדש ע"כ. וכונת מצוה זו מבוארת למעלת הבית ולקדושתו, ולהעיר על יראת מי שצוה על המקדש גדרו רבותינו היראה שלא יכנס להר הבית במקלו, וזה להערה שאין ראוי להכנס בבית קדש ובמקום שיש בו הערה עיונית כמי שילך לעסקיו, גם כי הדברים העיונים צריכים יראה והכנעה. ואל זאת הכונה [אמר] אדון החכמים [קהלת ד' י"ז] שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלקים וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח כי אינם יודעים לעשות רע. הזהיר למי שירצה לעיין בדברי האלקיים שילך בדרך ישרה קו לקו, וישמור רגליו מלכת אחר המחשבות הדמיונייות, ולא יהרוס לעלות אל ה', וכן כשילך אל בית האלקים לעבודה ולהקריב קרבנות ישמור דרכי לבבו לבל יבהלנו דמיונו בענין גשמי, וקרוב לשמוע, אמר שבית האלקים הוא קרוב להשיג אמתת מציאות ה' ולהתקרב לעבודתו ולאהבתו בענין השמיעה שהוא העיון וההתבוננות. מתת הכסילים זבח, ממעשה הקרבנות אל הכסילים שלא יבינו מושכל ויחשבו בלבם שהתקרבו לעבודת ה' ולאהבתו בהקרבת הקרבנות, כדרך שיתקרב האדם בזה למלך ב"ו, וקראם כסילים מאשר אינם מבינים מושכל. וזה כונת רבותינו אמרם [קהלת רבה פ"ד י"ז] שמקריבים קרבן ואינם יודעים על מה הם מקריבים כי אינם יודעים לעשות רע בין טוב ובין רע אינם בוחנים. ויש מי שבאר כי אינם יודעים לעשת רע כמו בעשות, שאינם מכירים כשעושים רע, ר"ל שאין להם בחינה בין הטוב ובין הרע. ויש מי שבאר שהוא חסר ובאורו שאינן יודעי' לעשות רק רע, ויש מי שבאר רע כמו רעיון. ואמר [קהלת ה' א'] אל תבהל את פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלקים כי האלקים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים. אחר אשר הודיענו כי ההליכה לבית האלקים תגיע השמיעה וההתבוננות להתקרב אל בית האלקים להשיג השוכן בבית, ר"ל אמתת מציאות ה', הזהיר שלא ירחיב בדבור באלו הענינים, כי הדבור הוא בתארים, לפיכך צריך למעט בו הדבור, כי העקר באלו הענינים הדבור הפנימי, כאמרו [תהלים ט"ו ב'] ודובר אמת בלבבו. ואחר הזהיר על מחשבת הלב לבל ימהר לבו, ר"ל עיונו לומר שהבין בדברים האלקיים, אך ישב וידום כי האלקים בשמים ואתה על הארץ, כי הבנת אלו הענינים, ר"ל הענינים האלקיים, הם גבוהים מן האדם כגובה שמים מארץ, והוא כמאמר הנביא [ישעי' נ"ה ט'] כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי וגו'. ורבותינו [ברכות ס"א ע"א] בארו אל תבהל את פיך ולבך אל ימהר בענין התפלה, והוא למעט בתארים. ולפי זה הבאור זכר הנה שלמה שלשת מיני עבודות לה', עבודת הקרבנות ועבודת התורה, והוא שתאר לשמיעה באמר "וקרוב לשמוע" והוא העיון וההתבוננות, והעבודה בדבור והוא התפלה, ועל זה אמר אל תבהל את פיך. והיראה במקדש באה להערה במה שצריך להשמר בכל אחד מאלו הענינים, וכבר כתבנו גדר המורא, וכן לקדושת המקדש, ומפני שהוא מיוחד להערה שכלית בכל מקום כמו שבארנו אסרו רבותינו הקדושים לפנות [ברכות ס"ב ע"א] או לישן [שם ה' ע"ב] בין מזרח למערב בכל מקום ומפני שההיכל במערב, ואין צריך לומר שאין קובעים בו בית הכסא, ולמקום מעלתו וגדולתו הזהירו על היראה והקדושה אף בזמן החרבן כמו שבארנו מסמיכות יראת המקדש ליראת [השבת] ובאו שתי מצות אלו יחד בפסוק אחד להקש שכבר כתבנו. וגם עם ההערה שבשמירת יום השבת להאמין במחדש וביראת המקדש למי שצוה אל המקדש, ולהערת הדברים אשר במקדש יהיה האדם שלם באמונה ובהשגת האמת. והנה כבר בארנו במצוה הקודמת שבית הכנסת ובית המקדש כמקדש מעט, לפיכך צריך להתנהג בהם ביראה כפי הדברים שבארו בבית המקדש לכונת השוכן בו, אמנם לא נאסרה הרקיקה בבית הכנסת כמו שנאסרה בבית המקדש, אמרו חכמים [ברכות ס' ע"ב] שבן אדם רוקק בתוך ביתו, והכונה בו שהעמידה והישיבה בבית הכנסת מצוה בכל עת ובכל זמן, ואי אפשר לעמוד בתמידות בלתי רקיקה, מה שאין כן בבית המקדש שבאה בו אזהרה [ויקרא ט"ז ב', כ"ה י"ז] אל יבא בכל עת אל הקדש, כמו שיתבאר [להלן ל"ת שלא יבא בכל עת אל הקודש] ואמרו רבותינו [חגיגה ז' ע"א] הוקר רגלך מבית רעיך [משלי כ"ה י"ז] זה בית המקדש, וזה ליראת המקדש ומעלתו לכונה שכבר כתבנו.
<h2>דף מא.</h2>
המצוה קס"ה. שנצטוינו למנות עלינו מלך מישראל [סהמ"צ לר"מ עשין קע"ג, רמב"ם הל' מלכים פ"א] והוא אמרו ית' [דברים י"ז ט"ו] שום תשים עליך מלך. ובאה הקבלה האמתית [סנהדרין כ' ע"ב] שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ למנות להם מלך ולבנות להם בית הבחירה ולהכרית זרעו של עמלק. ולשון ספרי [דברים פיס' ס"ז] שום תשים עליך מלך זו מצות עשה. ורבים מבני עמנו שהם חכמים בעיניהם חושבים שהם מבינים פסוקי התורה וכונתם יותר ממה שהבינה כונתנו בענין המצות ואומר' שאין זו מצוה רק רשות, כאמרו [דברים שם י"ד] ואמרת אשימה עלי מלך. ולפי כונתם היה די בספור הכתוב שיאמר מקרב אחיך תשים וגו'. אבל אמרו שום תשים עליך מלך וגו' הורה שזו מצות ה'. אמנם ספור ואמרת אשימה עלי מלך לספר מה שהיה שידע ה' שהם ישאלו מלך תחלה, כלומר, אתה תאמר מעצמך וגם אני מצוך על זה. ואחר הניחנו שמנוי המלך מצוה כמו שבארו רבותינו, צריך שנבאר למה נענשו ישראל כששאלו מלך. וכבר נחלקו בזה חכמי התלמוד [סנהדרין שם, ת' סנהדרין פ"ד ה"ג, מד"ת עמ' (0[]. יש מי שאמר על שאמרו ככל הגוים [שמואל א' ח' ה']. ויש מי שאומר לא בקשו להם מלך אלא להעבידם ע"ז שנאמר [ש"א שם כ'] והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו. ומהענין הנאמר בשמואל נראה שאין המלכות לישראל אלא להתנהג על פי ה' לא כמלכי אומות העולם, ולזה נחשב להם לעון על שהקדימו ככל הגוים. ודעת האומר לא בקשו אלא להעבידם עבודה זרה, זה הענין מבואר במה שאמר להם שמואל כאשר הוכיחם [שם י"ב כ'—כ"א] אך אל תסורו (מאחורי) [מאחרי] ה' ועבדתם (אותו) [את ה'] בכל לבבכם ולא תסורו כי אחרי התוהו אשר לא יועילו ולא יצילו כי תהו המה. והכונה באמרו להעבידם ע"ז כדרך מלכי האומות שלוחמים ע"פ הוברי שמים החוזים בכוכבים שזה מענין ע"ז, ומאשר שאלו מלך לזאת הכונה וישראל אינם תחת המערכת וה' לקחם לחלקו נתן להם, אות או מופת כי רעתם רבה, כאמרו [שם פסוק י"ז] הלא קציר חטים היום אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר. כי לא היה בטבע הארץ ירידת המטר בזמן ההוא, והורה להם שה' יכול לשנות הטבע לעת רצונו. גם מה שהוא מצד תנועת הגלגלים לכונה שאמרנו, שלא ישמענו במשפטים ההם. וגם היה נראה מדבריהם מעט בטחונם בה' כשאמרו [שם י"ב י"ב—י"ד] ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותנו. וזהו שאמר להם שמואל בהוכיחו אותם [שם י' י"ט], ואתם היום מאסתם את אלקיכם אשר הוא מושיע לכם מכל רעותיכם וצרותיכם ותאמרו לי כי מלך תשים עלינו. והודיע להם שעזרתם והנהגתם היא מאת ה' כאשר אמר [שם י"ב י"ב—י"ד] ותאמרו לו כי מלך ימלוך עלינו וה' אלקים מלככם, ועתה [הנה] המלך אשר בחרתם (ו)אשר שאלתם והנה נתן ה' עליכם מלך. אם תראו את ה' ועבדתם אתו ושמעתם בקולו, ולא תמרו את פי ה' והייתם גם אתם וגם המלך אשר (ימלוך) [מלך] עליכם אמר ה' אלקיכם. נתבאר מאלו הספורים כי רצון ה' היה למנות מלך, אך הם שאלו מלך שיצא לפניהם ללחום מלחמותיהם, ושמו בשר זרועם ולא שמו בה' מבטחם, ולא זאת כונת המלוכה. אמנם מצות המלוכה היא שינהיגם על פי ה', ובדרך זו באה המצוה שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלקיך בו. ואמרו רבותינו [סנהדרין כ' ע"ב, ספרי דברים פיס' קנ"ז] אשר יבחר ה' אלקיך בו על פי נביא, אם כן המצוה היתה על פי נביא לא כשאלת ההמון ולא כפי הדרך ששאלו. ואמרו מקרב אחיך שהם זרע קדש אשר להם יאתה המלוכה, במשפט יעמידו ארץ [משלי כ"ט ד']. ובספרי [שם, ועי' ת' סנהדרין פ"ד ה"י] מקרב אחיך ולא מחוצה לארץ מלך ולא מלכה. התנו שיהיה נולד בארץ, לשלמות הנולדים בה מצד זכות אוירה. ושיהיה איש ולא אשה, וזה מבואר ומה שדרשו [כתובות י"ז ע"א, סנהדרין י"ט ע"ב ועוד] שתהא אימתו עליך, זה מבואר גם כן שזה לקיום הישוב כאמרו מלך במשפט יעמיד ארץ. ומפני שממשפטי המלוכה שייראו ההמון ממנו, היה מחק המלכות שצוה ה' שכל אשר לא ישמע אל דבריו יומת, וזה יקרא מורד במלכות [רמב"ם פ"ג ממלכים ה"ד, סנהדרין מ"ט ע"א], וגם המלך היה דן לפי מה שיראה לו, שיצטרך להעמיד ארץ במשפט. ואמרו רבותינו [כתובות וסנהדרין שם וש"נ] מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. ואפילו נביא נוהג כבוד למלך ועומד מפניו ומשתחוה לו [רמב"ם פ"ב ה"ה]. וכן כהן גדול, שהמלך אינו עומד מלפניו אלא כשישאל במשפט האורים, וזה מבואר הכונה, כי אז הוא לפני ה', כי שאלת האורים היתה על פי ה' כמו שבארנו במקומו. ולהיות עקר הכבוד והיראה מפני העם, כשהמלך בפני העם אינו עומד בפני חכם. ולא ידבר לו רכות, ולא יקראהו אלא בשמו, וכשהוא בביתו וחכם בא לפניו עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו וקורא לו מורי ורבי [רמב"ם שם ה"ה כתובות ק"ג ע"ב]. ומה שנראה במשפט המלכות מן העושק וענין בלתי מסודר בצדק, כפי מה שנאמר בספ(ו)ר שמואל [ש"א ח' י"א] באמרו, את בניכם יקח ושם לו לעבדים. וכן כל ענין הפרשה כבר נחלקו בזה חכמי התלמוד [סנהדרין כ' ע"ב], יש מי שאומר כל האמור בפרשת מלך, מלך מותר בו. כלומר כשישתמש בזה לעת הצורך, ולכונה טובה, ויש מי שאומר לא נאמרה פרשה זו אלא ליראם ולבהלם. ופסק הענין [שם] כדברי האומר מלך מותר בו, וכל זה להראות אימתו עליהם. והנה כבר באו מצות רבות בענין מלך, יורוהו הדרך ילך בה שלא ישתמש אלא בצריך לפי דרכי התורה וכמשפטי היושר, ובענין זה נרחיב במצות לא תעשה.
האזהרה שס"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת שס"ב, הל' מלכים פ"א ה"ד] הוזהרנו מלמנות מלך עלינו איש אשר לא מזרע ישראל הוא, ואעפ"י שיהיה גר צדק, והוא אמרו יתעלה [דברים י"ז ט"ו] לא תוכל לתת עליך איש נכרי [יש להוסיף ולשון ספרי [פיס' קנ"ז] לא תוכל לתת עליך איש נוכרי] זו מצות לא תעשה, וכן שאר המנויין אסור למנות עלינו בענין מן הענינים לא מנוי תורה ולא מנוי מלכות איש שיהיה מקהל גרים עד שתהיה אמו מישראל, כפי אמר יתעלה [דברים י"ז ט"ו] שום תשים עליך מלך מקרב אחיך [יש להוסיף אמרו] כל שימות שאתה משים עליך לא יהיה אלא מקרב אחיך [יבמות מ"ה ע"ב]. אמנם מלכות בלבד כבר ידעת מספרי הנבואה שזכה בו דוד וזרעו [חסר כאן וצריך לומר שזכה בו דוד ובפרוש אמרו (יומא ע"ב ע"ב) כתר מלכות זכה בו דוד וזרעו]. אחריו עד סוף כל הדורות, אין מלך למי שיאמין תורת משה אלא מזרע דוד ושלמה לבד, וכל מי שהוא מזולת זה הזרע הנכבד לענין מלכות נכרי קרינן ביה, כמו כל מי שהוא מזולת זרע אהרן לענין עבודה זר קרינא ביה [שבת ל"א ע"א]. וזה מבואר אין ספק בו, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת, כי איש שאינו מזרע קדש איננו ראוי להיות שר ושופט עליו. עם הכונה בו שהרודה בעם כשאינו מזרעם ינהיג אותם באכזריות.
המצוה קפ"ב. לר"מ [סהמ"צ עשין ט"ז, חגיגה פ"ג] צוינו להקהיל העם כלם בשני של סכות מכל מוצאי שמטה, וקריאת קצת כתובים משנה תורה עליהם. והוא אמרו ית' [דברים ל"א י"ב] הקהל את העם האנשים והנשים והטף. וזאת היא מצות הקהל. ובתחלת קדושין [ל"ד ע"א] כשאמר כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות הקשו בתלמוד ואמרו והרי הקהל דמצות עשה שהזמן גרמא הוא ונשים חייבות ונתבאר בסוף המאמר שאין למדין מן הכללות. וכבר נתבארו משפטי מצוה זו. ר"ל, איך יקרא, ומי יקרא ואי זה דבר יקרא בשביעי ממסכת סוטה ע"כ. ובאה מצוה זו אחר השמטה שאז כאלו נתחדש להם זמן וכאלו נתנה להם הארץ עתה, כי כל שנת השמטה היא לה', לפיכך ביום חג הסכות שהוא זמן השמחה קורא להם התורה כאלו התחדש להם עתה זמן נתינת התורה. ומפני שהיה בדבר טרח גדול להם לקרא כל התורה, בארו רבותינו [סוטה מ"א ע"א] שקורא להם מתחלת אלה הדברים עד סוף פרשת שמע ומדלג וקורא והיה אם שמוע ומדלג וקורא מעשר תעשר עד סוף הסדר ברכות וקללות עד מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב. וכאשר תתבונן בזה תמצא שהיה קורא להם מה שהוא כלל התורה ותכליתה והענינים המזרזין לחזק ידיהם בדת האמת ומברך בתורה כדרך שמברכין בבית הכנסת ואח"כ מוסיף שבעה ברכות, והם רצה ומודים אתה בחרתנו יעלה ויבא והשיאנו מקדש ישראל והזמנים הרי ג' ברכות, ומתפלל על המקדש וחותם ברוך שוכן בציון. ומתפלל על ישראל שתעמוד מלכותם וחותם ברוך הבוחר בישראל. ומתפלל על הכהנים שירצה ה' עבודתם וחותם ברוך מקדש הכהנים. שביעית מתפלל ומתחנן בה על ישראל ועל צרכיהם וחותם בה הושע ה' את עמך ישראל שהן צריכים לישועה ברוך שומע תפלה [רמב"ם שם ה"ד ע"פ סוטה מ"א ע"א] ומטבע הברכות וענינן מבואר בעצמו אמנם במספר הז' יש רמז, כי ענין השביעיות הוא לפי ממשלת שבעה משרתים, ומברך ז' ברכות לה' להוראה גבוה מעל גבוה. והברכות והקריאות הכל היו בלשון הקדש [סוטה ל"ב ע"א, רמב"ם ה"ח] ואפילו נשים שאינן מכירין הלשון חייבים להטות אזנם ולהכין לבבם לשמוע באימה ויראה כיום שנתנה בה תורה [חגיגה ג' ע"א], והם שואלים לחכמי ישראל ומבארין להם הפרשיות, ואפילו חכמים גדולים שיודעין כל התורה חייבים להטות אזנם ולשמוע בכונה גדולה [רמב"ם שם] ויראה לי שלעורר ישראל ולחזקם בדת האמת תקן משה רבינו [ב"ק פ"ב ע"א, ירוש' מגילה פ"ד ה"א] שיהיו קורין בתורה בשבתות שהם ימי מנוחה ובמועדות ובחדשים ובשני וחמשי כדי שלא יעמדו ג' ימים בלא תורה. וידוע הוא שבקריאת התורה הערה גדולה לשמור מצותיה, ולכונה זו אמרו [סוכה ל"ט ע"א] שאסור לספר ואפילו בדבר הלכה כשקורין בתורה, כדי שיתנו לבבם בקריאת התורה ובענינה לבד מי שתורתו אומנותו כי די לו הערה. ולזאת הכונה גם כן אמרו [ברכות ח' ע"ב] שמצוה על האדם שיסדר פרשיותיו בכל שבת ושבת. אמנם מספר השבעה שקורין בשבת רבותינו אמרו [מגילה כ"ג ע"א] כנגד שבעה רואי פני המלך ויש בזה הערה. ושלשה בשני ובחמשי כנגד שומרי הסף. וחמשה בי"ט כנגד חמשה רואי פני המלך, ובכל מספר ומספר יש בו הערה. וכבר אמרו רבותינו [שם כ"ב ע"א] שלפי הקדושה יש בו תוספת בקריאה בראש חודש ד', ביום טוב ה', ביום הכפורים ו', בשבת ז', וכתב הא"ע בפירוש [שמות פרק כ'] עשרת הדברות ראינו כי שנת השמטה דומה לשבת, כי גם היא שביעית בשנים וצוה ה' שיקראו בתורה בתחלת השנה כנגד האנשים נשים והטף, ואמר הטעם למען ילמדו ו[י]שמרו, והנה השבת נתנה להבין במעשה ה' ולהגות בתורתו. וכבר כתוב [תהלים צ"ב ה'] כי שמחתני ה' בפעלך. כי כל ימי השבוע אדם מתעסק בצרכיו. והנה זה היום ראוי להתבודד וישבות בעבור כבוד ה', ולא יתעסק אפילו לדבר בעסקיו שעברו או יועץ מה לעשות, וככה אמר הנביא [ישעיה נ"ח י"ג] ממצוא חפצך ודבר דבר.
<h2>דף מג.</h2>
המצוה רי"ו. לר"ם [ספר המצוות עשין רי"ד, הל' מלכים פ"ז ה"י] הוזהרנו בהתיחד החתן לאשתו שנה תמימה לא יצא בה לדרך ולא ילחם ולא יטרח בדבר שדומה לזה, כי אם שישמח עמה עד תום השנה, אמרו ית' [דברים כ"ד ה'] נקי יהיה לביתו שנה אחת, ע"כ. כונת מצוה זו מבוארת לכונת המצוה הקודמת. ובאה המצוה עד תם השנה כדי שיארך עמידתם יחד ויתקרבו דעותיהם ואז תשלם הכונה בנשואין. ולכונה זו אמרו [כתובות ז' ע"א] על חתן שנושא אשה בתולה שבעה לחופה שלא יצא מפתח ביתו, ומפני שעם השמחה והשעשוע תהיה האהבה באה מצות השמחה ג' ימים. ולכונה זו נחשב בכלל גמילות חסדים לשמח חתן וכלה כדי לעורר שמחתם ותרבה אהבתם. ואמרו [ברכות ו' ע"ב] כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות. וזה כי אחר שהנביא יעד לישראל בחרבן הבית העדר אלו הקולות [ירמי' ז' ל"ד] יראה שהם דברים מחוייבים באומה, וזה א"כ עבר על כונה זו שנאמר בה חמשה קולות. ואפשר לומר גם כן שמפני שהשמחה והשעשוע תהיה בהשתמש בחושים, ויתחזקו ג"כ עם השמחה והשעשוע, וזה יצטרך אחר הסעודה הגדולה לעורר החום הטבוע א"כ הוא עובר באותן [הקולות] (ו)כשלא ישתמש בראוי להם לעת הצורך. וחסידים הראשונים היו עושים מעשים שיראה שיהו פעולות הבל וריק ומאשר כל מעשיהם היו לכונה נחשב להם זה לשלמות גמור.
האזהרה שי"א לר"ם [סהמ"צ ל"ת שי"א, מלכים פ"ו הי"א] הוזהרנו מלהוציא החתן מביתו כל שנתן למלאכה מן המלאכות לא למלחמה ולא לזולתה, אבל נסלק ממנו הטרחים המחייבים אותו לצאת מביתו כל שנתו. והוא אמרו [דברים כ"ד ה'] לא יעבור עליו לכל דבר, ולשון גמרת סוטה [מ"ד ע"א] לא יצא בצבא יכול בצבא הוא דלא יצא אבל יתקן כלי זין ויספק מים ומזון, ת"ל ולא יעבור עליו לכל דבר [עליו] אי אתה מעביר אבל אתה מעביר על אחרים. וכיון דנפקא מלא יעבור עליו לכל דבר, לא יצא בצבא למה לי, לעבור עליו בשני לאוין. וכבר בארנו בעקר ט' שאין כל דבר שנחייב עליו שני לאוין יהיה שתי מצות. ודע שהחתן עצמו גם כן מוזהר מלצאת לדרך כל שנתו. וכבר בארנו אזהרה זו במצות נקי יהיה לביתו [עשה רי"ו, סהמ"צ לר"מ רי"ד, ועי' סוטה מ"ג ע"א]. ולשלמות זה הענין וזהו מסדור הישוב ותקונו בא בו מצות עשה ומצות לא תעשה. כדי לזרזנו על זה, ושיהיה החתן גם כן מצווה על זה.
המצוה קצ"ב. לר"ם [סהמ"צ עשין קצ"א, הל' מלכים פ"ז ה"א] צוינו למנות כהן שידרוש לבני אדם דרש המלחמה וישיב מי שלא יכול להלחם מפני חלשתו, או לתלות מחשבותיו במה שיביאנו למעוט ההקדמה [למלחמה]. והם שלשה דברים אשר באדם הכתוב ואחר כך יתחילו להלחם וזה שיקרא [מ"ב ע"א] משוח מלחמה. ויאמר בתוכחתו הלשון הנזכר בכתוב ויוסיף על זה מאמרים יעוררו העם למלחמה, ויביאום להסתכן בנפשם לעזור דת האל ולשמרה, ולהנקם מן הסכלים בה המפסידים יושר המדינות. והוא אמרו יתעלה [דברים כ' ב'] והיה כקרבכם וגו' ונגש הכהן וגו'. ואחר כן צוה להכריז במערכות החיל שישובו חלושי הלבבות, וכל מי שבנה בית ולא ישב בה או נטע כרם ולא חללו או ארס אשה ולא לקחה. כמו שבא בכתוב, והוא אמרו [שם שם ה'] ודברו השוטרים. אמרו בגמרא סוטה [מ"ג ע"א] ודברו השוטרים כהן מדבר ושוטר משמיע וזה כלו כלומר תוכחת משוח מלחמה והכרזה בעורכי מלחמה הוא חובה במלחמת רשות ובה הוא זה הדין, אבל מלחמת מצוה אין בה שום דבר מזה, לא תוכחת ולא הכרזה, ע"כ. וכונת מצוה זו מבוארת למען לא יהיה במלחמה איש אשר ימס לב האחרים. והתבונן במאמר רבותינו [מ"ד ע"א] אמרו מי האיש הירא ורך הלבב מעברות שבידו, כי הרכות שבישראל ויראתם הם העברות שמא יגרום להם החטא. וכבר אמר הכתוב [שם פסוק א'] שלא ייראו מסוס ורכב עם רב כי ה' הוא הנלחם, ובעל עברות איננו ראוי לעזרת ה'. אמנם מה שאמרה התורה [דברים שם] בבונה בית ומארס אשה ונוטע כרם הכונה בו מבוארת, שהאדם נותן אל לבו תמיד אלו הענינים. אמנם מה שבארו [מ"ז ע"ב, רמב"ם ה"ה] אחד בונה או לוקח או יורש, זה מבואר שכל זה קנין חדש אליו, אבל בגוזל אינו חוזר שאיננו קנין לו. וכן בבית שאינו ראוי לדירה וכאשר חנכו או השכירו לאחרים כבר נהנה ממנו ולא יתן זה עוד אל לבו. ומה שבארו במאמרם [מ"ד ע"א, רמב"ם ה"ח] אשה בתולה או אלמנה או נפלה לו יבמה, זה מבואר שחדשה היא אליו אבל לא מחזיר גרושתו. ומארס אשה אסורה אינו חוזר [שם], שראוי למי שהוא מזרע הקדש שיתן אל לבו ויתאונן על דבר האסור לו. ומה שבארו בכרם [רמב"ם ה"ו] שכן הדין לכל אילן מאכל והוא שיהיו בו חמשה אלנות ואפילו מחמש מינין, וזה מבואר שמכל אילן עושה פרי יתעורר האדם להינות ממנו. אבל על אילני סרק איננו חוזר זה מבואר. ומה שאמרו שבמלחמת מצוה אין תוכחת ואין הכרזה, לפי שבטבע זרע קדש להתעורר לדבר מצוה ולחזק את לבבם ולא ידאגו לקנייניהם. כתב הר"ם בסוף הלכות מלכים [פי"ז הט"ו] כל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כונתו לקדש ה' בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה ויבנה לו בית נכון בישראל. ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר [שמואל א' כ"ה כ"ט] כי יעשה ה' לאדוני בית נאמן כי מלחמות ה' אדוני נלחם ורעה לא תמצא וגו' והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך.
<h2>דף מג:</h2>
האזהרה של"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת של"ב] הוזהרנו מלגלות ערות אחותו, והוא אמרו [ויקרא י"ח ט'] ערות אחותך בת אביך, והעובר על לאו זה במזיד חייב כרת ובשוגג יקריב חטאת קבועה.
<h2>דף מד.</h2>
האזהרה נ"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת נ"ח, פ"ז מהל' מלכים הט"ו] הוזהרנו מלירא [מן] הכופרים בעת המלחמה ושלא נברח מפניהם, אבל נתחייב להרגיל הנפש בעמידה ובהתיצבות בעורכי המלחמה. וכל מי שיסוג אחור ויהפוך ערף כבר עבר על לא תעשה. והוא אמרו ית' [דברים ז' כ"א] לא תערוץ מפניהם. וכפל האזהרה ואמר לא תראום [שם ג' כ"ב] ונכפלה עוד האזהרה בענין זה הרבה, ר"ל שלא נהפוך ערף ושלא נברח ושלא נשוב לאחור בעת המלחמה. כי בזה הענין יתכן קיום דת האמת, ע"כ. וכונת אזהרה זו מבוארת, כי זה מן הדברים הצריכים במלחמה כדי להציל נפשו ונפש כל אנשי המלחמה. וגם להורות שבטחוננו בשם ולא יירא מהמון עמים רבים. וזה מבואר בכתוב באמרו [שם כ' א'] כי תצא למלחמה על אויביך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם, כי ה' אלקיך עמך וגו'. וכן אמרו [שם שם ג'—ד'] אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם כי ה' אלקיכם ההולך עמכם להלחם לכם להושיע אתכם. וכן כפל הענין באמרו [שם ל"א ו'] חזקו ואמצו אל תיראו ואל תערצו מפניהם כי ה' אלקיך הוא ההולך עמך לא ירפך ולא יעזבך. כתב הר"ם בהלכות מלכים ומלחמותיהם פ"ז [רמב"ם שם] מאחר שיכנס אדם בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד ה' הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו וימחה זכרם מלבו, ויפנה מכל דבר למלחמה. וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבדיל עצמו עובר בלא תעשה שנאמר [דברים כ' ג'] אל ירך לבבכם אל תראו וגו', ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלוין בצוארו, ואם לא נצח ולא עשה בכל לבו ובכל נפשו הרי זה כמי ששפך דמי הכל שנאמר [דברים כ' ח'] ולא ימס את לבב אחיך כלבבו. והרי מפורש בקבלה [ירמיה מ"ח י'] ארור עושה מלחמת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם. וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד, ותהיה כונתו לקדש ה' בלבד, מובטח לו שלא תמצאנו נזק ולא יגיענו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל, ויזכה לו ולבניו עד עולם. ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר [שמואל א' כ"ה כ"ט] כי [עשה] יעשה ה' לאדוני בית נאמן כי מלחמות ה' אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך מימיך והיתה נפש אדוני וגו'.
<h2>דף מד:</h2>
המצוה קצ"א. לר"ם [סהמ"צ עשין ק"צ, הל' מלכים פ"ו] צוינו על הריגת שאר האומות, וזאת היא שתקרא מלחמת רשות. וזה שנצטוינו כי כשנלחם בהם נכרות להם ברית על נפשותם בלבד, אם ישלימו עמנו ויתנו לנו הארץ ונחייבים בתת מס ובשעבוד. והוא אמרו יתעלה [דברים כ' י"א] והיה לך למס ועבדוך. ולשון ספרי [דברים פיס' ר'] אמר מקבלין אנו עלינו מסים ולא שעבוד, שעבוד ולא מסים אין שומעים להם עד שיקבלו עליהם זו וזו. והוא שיתנו דבר ידוע בכל שנה ושנה לפי מה שיגזור מלך הזמן ויהיו עבדים נכנסים תחת הבזוי והשפלות והוא ענין השעבוד, ואם לא ישלימו צוינו להרוג כל זכר שיהיה בעיר קטן וגדול ולקחת כל שללה וכל נשיה. והוא אמרו [דברים שם י"ב] ואם לא תשלים עמך וגו' וזה כלו הוא דין מלחמת רשות, ע"כ. ובאה הקבלה האמתית שאין משלימין עמהן אלא אם כן קבלו ז' מצות [סוטה ל"ה ע"ב], מפני שכבר נצטוו עליהם, ואז האדם ראוי שיקרא אדם ולחמול עליו. אמנם כשלא יקבלו שבע מצות מצוה להרוג כל הזכרים, שזה יורה על רוע טבעם ושאין להם שום דת. וכן אמר הפלוסוף הרגו מי שאין לו דת. וכשקבלו שבע מצות אסור לשקר בבריתם ולכזב להם [רמב"ם שם ה"ג]. אמנם מה שבא הענין שצריך שיקבלו מס ועבדות, הטעם כדי שיעמדו בשפלות ולא יתנו ראש להלחם בישראל. ומה שבא הענין מלחמת הרשות שאין צרין את העיר אלא משלש רוחות ומניחין מקום לבורח לברוח [רמב"ם שם ה"ז], זה על דרך החמלה שמי שירצה להניח המלחמה יוכל להניחה.
המצוה קע"ג. [סהמ"צ לר"מ עשין קפ"א, רמב"ם הל' רוצח פ"ט] לשון הר"ם צוינו בעריפת העגלה כשנמצא בשדה חלל ולא נודע מי הרגו. והוא אמרו יתעלה [דברים כ"א א'] כי ימצא חלל באדמה. וזהו דין עגלה ערופה. ע"כ. ובפ"מ משלישי באר כונת זאת המצוה ז"ל [מו"נ] אמנם עגלה ערופה תועלתה מבוארת כי המביאה היא העיר הקרובה אל החלל [דברים שם ג'] ההורג הוא ממנה, וזקני העיר ההיא מעידין עליהם ה' שהם לא התרשלו בתקון הדרכים ובשמירתן ולצייר כל שואל דרך, כמו שבא הפירוש בדברי רבותינו [מ"ו ע"ב] ולא נהרג זה מפני ששכחנו התקונים הכוללים ואנחנו לא נדע מי הרגו, ואי אפשר על הרוב עם החקירה ויציאת הזקנים והעומדים ולקיחת העגלה שלא ירבו דברי בני אדם, ואולי בפרסום הענין יודע ההורג, ויאמר מי שידעו או ידע ענינו, או הורוהו על זה אמתלאות פלוני הוא ההרוג, כי אחר שיאמר אדם ואפילו שפחה פלוני הרגו לא תערף העגלה [מ"ז ע"ב, רמב"ם שם הלכה י"ב] וכבר נודע שמי שידע ההורג או ישתוק ממנו והם העידו על עצמם שלא ידעוהו יהיה בזה עזות גדולה ואשם גדול, אם כן אפילו אשה אם תדעהו תאמר, ואחר שיודע תגיע התועלת, שאם לא יהרגוהו בית דין המלך יהרגהו באמתלאות, ואם לא יהרגהו המלך גואל הדם יהרגנו ויערים עד יתנכל עליו להרגו. הנה כבר התבאר שתועלת עגלה ערופה הוא לפרסם ההורג, וחזק זה הענין בהיות המקום אשר תערף בו העגלה לא יעבד בו ולא יזרע שבעל הארץ יעשה כל תחבולה ויחקור עד שיודע ההורג כדי שלא תערף העגלה ולא תאסר ארצו עליו, ע"כ. ולזאת הכונה יראה לי שבא ענין המדידה לפרסם הדבר לכל העוברים שם. ולזאת הכונה אמרו רבותינו [מ"ה ע"א] שאפילו נמצא בעליל לארץ [צ"ל "לעיר"] מצוה לעסוק במדידה. ותנאי העגלה אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול [דברים שם, רמב"ם שם פ"י], ולכונה זו בעצמה. ומה שבאה הקבלה האמתית [רמב"ם פ"ט ה"ד] שאין מודדין לעיר שאין בה סנהדרי קטנה, כי עיר שאין בה סנהדרי קטנה היא פחותה ממאה ועשרים ואין בה חכמים שמשתדלים בתקוני דרכים, ולא יוכלו לומר ידינו לא שפכו. גם אין עוברים ושבין מצויים שם כמו שמצויין בעיר שיש בה סנהדרין, לפיכך מודדין מן העיר הקרובה שבה סנהדרין [מ"ה ע"ב, רמב"ם רוצח פ"ט ה"ה]. ומה שאמרנו [ב"ק פ"ב ע"ב] שאין ירושלם מביאה עגלה ערופה ובארו הטעם בזה לפי שלא נתחלקה לשבטים, הכונה בזה מבוארת כי למעלת ירושלים ובית דין הגדול שבה עם מה שיהיה בה מן השמירה והזריזות כמעט שימצא חלל סמוך לה. וכבר באר הר"ם כי תורתנו הקדושה לא דברה כי אם על דרך הרוב. ומה שאין מודדין בעיר שבה גוים ולא בעיר הסמוך לכפר, שחזקה היא שהן שפכו הדם. ומה שדקדקו בחלל ולא בחנוק ולא בתלוי ולא על פני המים ולא בטמון בגל. מפני שהחנוק והתלוי אולי הוא חנק או תלה עצמו, ואם נמצא על פני המים אולי טבע, וטמון בגל זה דבר שלא נעשה יחידי ורחוק הוא שיודע זה. וראיתי לבאר הנה מה שנאמר בהגדה [תנחומא ויגש י"ב], וירא את העגלות אשר וגו' [בראשית מ"ה כ"ז] סימן מסר לו במה היה עסוק כשפירש ממנו בפרשת עגלה ערופה. ואומר שאבותינו הנביאים היו זהירים בכל מה שיחייבהו השכל ממשפטי התורה, ועל זה אמר כי היו אלו העגלות סימן ליעקב על איזה חטא באה אליו הצרה הזאת, ומצא כי החטא היה מענין עגלה ערופה שנמצא חלל באדמה מהתרשלות תקוני הדרכים ושמירתם, ויעקב אבינו נתרשל ולא נשמר מן ההזק שהיה יכול להגיעו כי ישלח בנו אל אויביו, ומפני זה האמין כאשר ראה העגלות שזה רמז לו שעדיין הוא חי, ושהעגלות סימן למה שקרהו מן החטא.
<h2>דף מה.</h2>
האזהרה רי"ד לר"ם [סהמ"צ ל"ת רי"ד, הל' מתנות עניים פ"א ה"ט] הוזהרנו מלקחת עמר השכחה, והוא אמרו ית' [דברים כ"ד י"ט] ושכחת עמר בשדה לא תשוב לקחתו. וכן השכחה מחוייבת לכל בין בתבואה בין באילן. וזה גם כן נתק לעשה כי הוא אם עבר ולקחו חייב להשיבו לעניים, והוא אמרו [שם שם] לגר ליתום ולאלמנה יהיה, וכבר נתבארו משפטי מצוה זו במסכת פאה. ודע שהעקר אצלנו שכל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה כשיקיים עשה שבה אינו לוקה, לא יקיימהו לוקה. והמשל בזה הפאה שאם נקצור אותה לא יתחייב מלקות כשנקצור, אבל יש עלינו לתת השבולים. וכן אלו דשנו החטה וטחנוה ולשנוה יש עלינו לתת מן הבצק בשעור מה שיהיה ראוי לתת מן הפאה, ואם אירע שתאבד החטה מכל וכל או תשרף, נתחייב מלקות אחר שלא קיימנו עשה שבה, כל שכן אם נבטלהו בידנו כמו שאם נאכל החטה עד סופה. ולא תחשוב שאמר' בגמרא מכות [ט"ז ע"א] אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת, ונתאמת שזאת האחרת היא פאה יתחייב שזה הדין הוא בפאה בלבד, אבל ענין אחר רוצים בו הפאה וכל מה שדינו דין הפאה, כי פרט והלקט והשכחה והעוללות כל אחד מהן הוא לאו שיש בו מעשה, ויהיה אפשר בו מה שאפשר בפאה מקיימו לא מקיימו או בטלו ולא בטלו, כי הכתוב שממנו למדנו שיש בפאה קום ועשה הוא אמרו לעני ולגר תעזוב אותם, וזה בא על הפאה ועל הלקט בפרט ועוללות, אמר לא תכלה פאת שדך ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם. ואמר גם כן בעמר לא תשוב לקחתו לגר וליתום וגו'. ואחר שמצאנו לשון הגמרא שפאה היא לאו הנתק לעשה והביאו ראיה על עשה שבה מאמרו לעני ולגר תעזוב אותם, הורה שאלה החמשה לאוין כלם לאוין שנתקו לעשה, ושהוא כשיקיים עשה שבה כמו שזכרנו אינו לוקה, וכשימנע ממנו קום עשה שבה לוקה. וכל עוד שאפשר לקיימו אף על פי שלא קיימו עד עתה אינו לוקה, אבל נצוהו בקיום בלבד עד שכבר נמנע ממנו ועבר על האזהרה ולא נשאר צד אפשרות לקיום עשה שבה אז הוא לוקה. ועתה העלה בידך זה הענין והבינהו, ע"כ. כבר בארנו כונת אזהרות אלו במצות עשה [קי"ו, קי"ז, קי"ח, קכ"ב], ומה שנרחיב באור הנה שלא באו מצות הפאות ואזהרות שלא לכלות הפאות אלא בשדה התבואות והכרם ומפני שאלו הם היותר הכרחיים למזון האדם, וצונו להניח דבר בשדנו למען ימצאו העניים וילקטו ויהיה טרף בביתם, כי אחר שיאצור אותם האדם אולי תרע עינו לתתם לעניים.
<h2>דף מה:</h2>
האזהרה ש"ט לר"ם [סהמ"צ ל"ת ש"ט, רוצח פ"י ה"ט] הוזהרנו מלעבוד ומלזרוע בנחל איתן שנערפה בו העגלה והוא אמרו יתעלה [דברים כ"א ד'] אשר לא יעבד בו ולא יזרע. והעובר על לאו זה לוקה. ובמכות [כ"ב ע"א] כשזכרו מחוייבי מלקות אמר והא איכא זורע בנחל איתן ואזהרתיה מהכא אשר לא יעבד בו. הנה כבר התבאר שהוא לאו אחד ושהוא במלקות. ע"כ. וכבר בארנו כונת אזהרה זו במצות עגלה ערופה. [מ"ע קע"ג].
